הנצחה בקבוצת גבע

דברים על הקבר של שאול

כתוב בעיתון:

״קשיש בן 78 מתל־אביב״... שאול מעולם לא היה קשיש, עדיין לא בן 78 - כל אחד מבני מחזור א׳ יודע בדיוק מתי חל יום הולדתו, כמו שיודעים בדיוק מתי נולד כל אחד מבני המחזור.                                      

ובעיקר, שאול לא היה תל-אביבי. שאול הוא שלנו, גבעי! - ולא דבק בו כל ניחוח ממקום אחר. לא משנה היכן שהה וכמה רחוק היה מאיתנו. שאול נולד ראשון מבני־גבע - פה בחצר - על האדמה הזו.

נולד ראשון - ונשאר ראשון בקבוצת הילדים. ראשון בשובבות, במשחקים ובספורט, בלימודים, בכשרון־המשחק, בתבונת הכפיים, בחברות ובנשיאה בעול, והכל בצניעות ובתמימות, עד יומו האחרון.

חברת־הילדים קטנה, חצר-משק קטן, מקומות משחק בגורן, בעליות הרפת והאורווה, חיי היום יום בלימודים ובעבודה אחרי הצהרים מכתה א׳. חדרי ההורים הדלים והריקים שלא משכו במיוחד - הם שהביאו לקרבה הרבה ושותפות בחוויות החיים. כמו אחים במשפחה ואולי אפילו יותר. עד היום אני יודעת שהחביתה של שאול צריכה להיות דפוקה היטב היטב שלא יראה הלבן שתפוחי-האדמה צריכים להיות חומים והתה מתוק מתוק עם לימון.

שאול גדל בלי אמא. האם ידעו באותם הימים לתת את הדעת על הקשיים במצבו של ילד יתום? אולי כאן טמון הגורם לשוטטות וחפושי דרך שאפיינו את חייו שנים רבות?

שאול לא למד מעולם לימודים גבוהים וארוכים ולא מקצוע מסודר. אפילו בריקוד שכל כך משך והעסיק אותו - החל לעסוק בגיל מבוגר מדי מכדי להפוך לרקדן מקצועי. כנראה מרוב כשרונות לא הצליח להתרכז בנושא אחד.

מאוחר מכולנו הקים משפחה עם אהובה - כשמה כן היתה. זוגיות מופלאה - כמו ששאול ידע לקיים כל דבר, במופלאות. והקשר עם אהובה היה כל-כך משמעותי בחייו שלא היו בו כוחות להמשיך בלעדיה.

אנחנו אוהבים אותך שאול ומקבלים אותך אלינו, הביתה, לאדמה שלנו ולשמים הפרושים מעליה.

יהי זכרך ברוך בתוכנו.

רותה

גיבור מקומי

כתב דנדי

שאול נולד טרם זמנו. למחשבה הזאת הגעתי רק כשהתבגרתי.

שאול היה גיבור מקומי. ברוך כשרונות טבעיים שלא יכלו להתפתח בזמנים ובתנאים בהם גדל. שעות היינו יושבים במגרש האתלטיקה בשנות הארבעים וצופים בטובי האתלטים של ארץ-ישראל, מתחרים כולם נגד שאול. שאול רץ יותר מהר, קפץ יותר רחוק והכל בחיוך ובתנועה של מה יכולתי לעשות, פשוט ניצחתי, אבל לא התכוונתי. תמיד היה במרכז ולמרות זאת הרגשת שהוא בודד וללא תמיכה, שאול גם לא בקש תמיכה מאף אחד. ושוב רק בבגרותי הבנתי איזה יתמות קשה עבר. אמו שמה קץ לחייה, לא יכלה לשאת את חיי הקבוצה ואת התנאים בהם גדלו ילדיה, ובעיקר היה לה קשה בחיי המשפחה. כל זה השפיע כנראה על שאול שהיה הבן הבכור.

שאול 

כתב יורם נחשון

לספר על שאול זה לספר על אנשים, על מקום ועל זמן.

78 שנים, ישוב קטן בצעדיו הראשונים. קבוצה קטנה של אנשים, ארבעה ילדים. בודדים, אורח-חיים חדש, ללא מסורת. רק רצון עז להקים משהו חדש, עבודה קשה, מאבקים קשים בין אדם למקום, לעצמו ולחבריו. ליצור יש מאין.

בתוך כל זה נולד הבן הראשון במקום הזה, על הגבעה הזו, בצריף הראשון, הבודד. בימים שלפני הקמת בית-החולים למרגלות הגלבוע ליד מעין חרוד. קראו לו: שאול.