בוריה ריז'יק

 

מראשוני קבוצת "השדה" בראשון־לציון

נפטר בי"א בכסלו תרצ"ו

הובא למנוחת עולמים באדמת קבוצת גבע

 

נשמה גדולה קיננה בקרבו אשר ידעה להתגבר על יסורים וסבל. מעיניו הבהירות והטובות נשקפו תום ואמונת־ילדים יחד עם תבונת־בוגרים וחכמת־חיים רבה.

האמת בפי האומרים, שבוריה לא שר ולא רקד? מי שראהו אך פעם בעבודתו, ידע כי לא כן הוא הדבר. הן עבודת קודש היתה לו העבודה. היד מתנועעת בקצב, המזמרה זומרת ומזמרת הפנים מאירים ושמחים, וכולו אומר שירה. האומנם לא שר? - והן כל חייו היו שירה אחת גדולה וכבירה - לטבע. האומנם לא רקד? הראיתם אותו  בהכניסו חבר חדש לעבודה? הן מורה היה. בלי ביאורים יתרים, במילים מעטות וקולעות ובבת שחוק חברית היה מסביר ומוסר את הכלי, כמי שמוסר בגדי־כהונה: ראה קידשתיך - לך ועבוד! והוא המתחיל, עיניו מבריקות, הכלי רוקד ביד בקצב ובקלות. החל מחול הרקדנים! לא סתם מחול, אלא מעין "כל עצמותי תאמרנה" - מחול יצירה!  וגישתו לצמח, הן דו שיח התנהל ביניהם. כן, כן, עליך לקבל צורה. ככה, ככה, אני בוריה, הרוצה בכך, השותף  ליצירה, השמעת?  ונשמע לו הצמח וקיבל אח הצורה הניתנת לו מיד אהובה ומלטפת.

חבר מסור וטוב היה היודע לנחם, אך גם להגיד את האמת בכל מערומיה. והן רבות סבל בתוכו. ומהיכן שאב את הכוחות  הנפשיים הגדולים, ולהתאבק עם מר גורלו? מנין השלוה הזו, העמוקה, הארצית? היכן נטל אוצר שמחה ואהבה כזו לצמח ולחי?

אכן, פלא היה האיש. והנה נמוג הפלא ואיננו עוד. וגדול הכאב.

 

מהחוברת לזכרו, הוצאת קיבוץ "השדה" בראשון לציון, תרצ"ו, 1936. חתום: דב.