״הרועה הקטן״
(מתוך ספרו של נחמן רז "היה או לא היה")
בין התמונות הישנות-המצהיבות, הטמונות בארכיון הצנוע שלנו, מצאנו אחת שונה ומיוחדת.
ובתמונה ־ בלב המרחב הפתוח של ״השיפוע״ בין הסלעים, כשברקע הרחוק נשקפות גבעות המורה שבצפון וסביבותיו, נראה עדר פרות מלחכות עשב ונער קטן קומה ועגלגל ניצב לו, מקל ארוך מאד בידו ועל פניו העגלגלים שפוך חיוך רחב, שופע אהבה וחום. הנער ההוא היה אז רועה הבקר. ״בוריה״ קראו לו. הצעיר באחיו של אחד מראשוני חברינו היה. שנים אחדות לאחר עלית ראשונינו אל הגבעה שלנו, הגיע בוריה עם הוריו אל בנם, שהיה כאמור אחיו הבכור. מעטים היו אז הנערים בכפרנו, שהיו אחים צעירים להורינו ובעקבותיהם באו לארץ מרוסיה הרחוקה. קרוב משפחה היה לנו, הצעיר באחי אבינו יעקב, ולנו - דוד. קול מיוחד היה לו, רך מאד ונעים היה הקול ההוא. כשפתח ודיבר - עלה בזכרון צליל קולה היפה והמתנגן של אמו, סבתנו שפרה, שעסקה בכפרנו בתעשית גבינה. בשקיות בד לבנות כשלג היתה ממלאה חלב ותולה על חבל בשורה ארוכה לבנה ונקיה. לעטינים מלאים נדמו השקיות.
כעבור זמן - שלחו אנשינו את בוריה למקווה ישראל, ללמוד שם חקלאות וביקוריו אצלנו היו נדירים למדי. משהיה בא, היה פוגש בנו בצהלה, אבל קומתו הגוצה, רגליו העקומות, ראשו הגדול מאד וגוון עורו השחמחם - הרתיעו והפחידו את הילדים. השתדלנו שלא להתקרב אליו מפאת שונותו המיוחדת כל כך. אבל לא יישכח לעולם אותו רגע בו נעלמו הפחדים, נפוגו הרתיעות, והחלה לצמוח כלפיו מין אהדה חמימה ורכה שלא תתואר.
יום אחד לפנות ערב, נראתה דמות קטנה עולה במעלה הדרך המוליכה לכפרנו. משהתקרבה הדמות נראה בוריה, כשהוא לבוש מכנסיים קצרים, שחשפו את רגליו הקצרות והעקומות, על ראשו כובע מקוואי מבד חאקי, על שכמו תרמיל ובידו מקל. כיוון שהיה כבר קרוב אלי מאד, לא נותרה עוד האפשרות לחמוק מפניו. חש להתקרב, הושיט את ידו לשלום והפטיר: ״שלום ילד, ומה נשמע?״, בקול רך וערב, כשעל פניו שפוך חיוך שופע טוב לב וחמימות אנושית שלא מהעולם הזה. עינים כחולות נפלאות היו לו, והן נתגלו לי אך בפגישה הזו. משהושטתי לו את ידי, כמעט בעל כורחי, חשתי במגע ידו הרכה והאמיצה, כיצד זורמים ועוברים ממנו אלי איזה חום רוך וטוהר מיוחדים במינם. הזיו, שקרנו עיניו הכחולות, עיני אמו, סבתא שפרה, שנצנצו מבעד לחיוכו הרחב והגלוי, מוססו עד דוק כל רגש של חשש, פחד או רתיעה. מגעו ומבטו, חיוכו וצחוק הפעמונים המתגלגל שלו - הפכו את היחס אליו לחיבה מיוחדת במינה. לא הורגשו עוד קומתו הגוצה, עקימות רגליו או גודל ראשו, שהיה מעבר לכל מידה, רק אור וחום קרנו ממנו.
כעבור שנים אחדות, הובא אלינו בארון מתים. הוא הובא אל בית העלמין שלנו לאחר שלקה בדלקת ריאות, שממנה לא קם, ונקבר בקרבת איטקה חברתו. בת גילו היתה איטקה ואחות צעירה לחבר אחר מאבותינו. אף היא בראשית פריחתה כשנפטרה.