שניאור רצין

 

נולד בליטא  1910

עלה לארץ  1936

נטמן בגבע  18.11.1995

כ"ה חשוון תשנ"ו

על קברו של שניאור

כתב נחמן

 

כ־ 60 שנה חי שניאור בגבע.

ב־ 1936 הגיע לגבע מליטא, בה היה חבר מנעוריו בתנועת הנוער החלוצית ״גורדוניה״, ושימש בהנהגתה. מאז ־ כל חייו וכוחותיו שוקעו בגבעה הזאת.

בנעוריו עבר מן העיירה בה נולד, לקובנה הבירה, ולמד שם רוקחות. עקב פעילותו הציונית ועלייתו ארצה נקטעו לימודיו בטרם נשלמו.

בגבע היתה עבודתו הראשונה - ביציקת הבטון לגג בנין בית-הספר שנבנה אז, ומאז בכל עבודה שנדרשה. עגלונות, מטע הכרמים, חינוך נוער והדרכתו, הוראה בבית הספר. הדרכה ב״גורדוניה״ בחיפה, בוועדה לעליית-הנוער בחבר־הקבוצות, ושנים רבות ־ במזכירות גבע, פעמיים מזכיר, וזמן רב בהנהלת החשבונות, בגזברות ובתפקידים שונים.

 

פרידה מחבר

 

באותה שבת בשבתי על יד מיטתך הרגשתי שאילו רגעי חייך האחרונים - ולנגד עיני חלפו כל שנות היכרותנו עוד בחו״ל כבר למעלה מ־ 60 שנה.

שניאור בחור צעיר, יפה ומלא מרץ עוזב את הלימודים באוניברסיטה ומתמסר כל כולו להדריך בתנועת הנוער ״גורדוניה״ בליטא. ברחוב החלוצי בליטא היו כבר כל תנועות הנוער החלוציות- ציוניות והיה דרוש מאמץ רב לקיים את התנועה ולהרחיב את שורותיה. גרנו ־ חברי ההנהגה של ״גורדוניה״ ־ בקומונה בעיר הבירה קובנה. שניאור נסע מעיר לעיר ומעיירה לעיירה לבקר בסניפים, לארגן מחנות קיץ ולהסביר את עקרונות התנועה לקראת ההגשמה ־ לקראת העלייה לישראל ־ לקבוצה.

אצלנו הוא זכה לכינוי דער ערלעכער (ה-כן, ישר, נאמן) ואמנם כזה היה בנאמנותו ובמסירותו לתנועה. בודאי היה ממשיך בתנועה (עלה ב- 1936) לולא הגיע צו גיוס לצבא הליטאי. הוא עזב בחשאי את ליטא בדרכו ללטביה ומשם לישראל. זה היה בהחלט בניגוד למצפונו לברוח ובעיניים עצובות מאוד נפרד מחבריו בתנועה ־ מבטו העצוב ליווה אותי הרבה זמן.

בגבע שניאור נקלט מהר מאוד. גבע היתה קבוצה ותיקה בת 15- ואנחנו, גרעין ״גורדוניה״ ליטא לטביה ־ צעירים, אידיאליסטים רצינו להקים קבוצה חדשה. היו בינינו הרבה ויכוחים כי ״חבר הקבוצות״ דרש מאתנו להיות השלמה לגבע.

שניאור הבין גם הפעם שזה ״צו התנועה״ ויחד עם עוד חברים אחדים שיכנעו את חברי הגרעין להישאר בגבע.

שניאור עבד בבנין, שנים אחדות בכרם ובכל עבודה שצריך היה. מהר מאוד עבר לעבודה ציבורית ־ הוא אהב עבודה ציבורית וגם הצליח בה. קודם בתנועה בחיפה, בהדרכת קבוצות הכשרה בגבע ואחר כך מילא תפקידים חשובים בקבוצה ובהצלחה רבה.

השנים האחרונות היו לו קשות מאוד - בגלל בעיות בראייה, הוא אמנם היה מעודכן בכל הנעשה בקבוצה, בארץ, בפוליטיקה, הודות לחברים שביקרו ובעיקר הודות לבני משפחתו המסורים שעידכנו אותו בכל. הוא הירבה ב״קריאה״ בספרים וממש עורר התפעלות והערכה.

זכרו חי בליבי ובמחשבותי כאדם אציל נפש וחבר, ואסיים: הלך האיש, אבל אורו עומד אתנו.

 

יונה ברקאי