סבא סחבק
לסבא גבע, מהיורש (הקרחת!) יהלאור
עוד כשהיינו ילדים קטנים, תמיד ידעתי, שהולכים לקיבוץ לסבא ולסבתא גבע.
אף פעם לא קראתי להם בשמם המלא, אלא סבא וסבתא גבע.
סבא שלי היה איש אופטימיסט וחייכן, ותמיד ידע לדבר עם כל אחד בשפתו. אני משוכנע, שאם היה בשנות העשרים, הייתי בכיף יכול להיות חבר שלו.
הוא היה, כמו שאומרים, סבא סחבק.
בפעם האחרונה שראיתיו, זה היה לפני שלושה חודשים, וזאת היתה הפעם הראשונה שביקרתי במקומו החדש - בבית האבות.
מהתחלה, שראיתי את המקום, קצת התבאסתי, אבל כשראיתי את סבא, התחלתי לצחוק.
שאלתי את סבא: ״מה אתה עושה כל היום? לא משעמם לך?״ הוא ענה: ״אני יושב כאן ומסתכל על הבחורות״. למי שלא זוכר, הוא איבד את הראיה בעין אחת והדביק תחבושת מצחיקה על המשקפיים, כך שלא הבנתי כמה באמת הוא רואה, ומה. אמרתי לו: ״איזה בחורות? אני לא רואה כאן אף בחורה צעירה״. והוא הצביע על הזקנות שעוברות ואמר: ״הנה, אלו הבחורות״, והסביר את משנתו: ״בגיל מבוגר לא נשארים הרבה גברים ונשארות הרבה בחורות, כך שזה גן־עדן לגברים״.
הלכנו הביתה צוחקים.
תודו, שכזה סבא סחבק לא ראיתם.
יהלאור חקק (הבן של רבקה־תפארת)