הנצחה בקבוצת גבע

געגועי למאיה

כתבה נעמי גורן

עצמה אדירה היתה בה במאיה הקטנה. תינוקת בת שנה ו-10 חודשים שהצליחה לקשור קשרים עם הסובבים אותה כאדם מבוגר, שידעה להעריך את שעושים למענה, למרות סבל פיזי ונפשי עצום. מאיה לא בכתה אף פעם מתוך פינוק או לבקשת תשומת לב. מאיה בכתה רק כשבאמת כאב לה וכשטפלו בה. כשנסתיים הטיפול ־ הושיטה ידיים כדי לצאת מהמיטה ולהתנחם בחיק חם ואוהב. ואז תם הבכי ומיד הופיעה הבעה של "תודה".

מאיה ידעה להעסיק עצמה בספרים, בצעצועים, בשירים. צחוק מתגלגל נשמע מפיה כשהיתה מדביקה פלסטרים או מדבקיות על ידי וכשתלשה אותם נאנקתי, כי שערות ידי נתלשו.

מאיה אהבה במיוחד את השירים עם הפעלת הידיים: "ידיים למעלה, על הראש, על הכתפיים, אחת שתיים, שלוש״. או ״עשר אצבעות לי יש" או ״יש לי יש לי שתי ידיים״. אני שרה והיא מפעילה את הידיים ומכתיבה את קצב השיר.

הפרח שלי - נבל

מה נאמר על פרח שנבל בטרם עת

פרח קטן ויפה שנבל - ומת.

ביום בהיר יפה מאמש

פרחת לתוך חיי זוהרת כשמש.

פרח קטן מלא חיים

עם עלי כותרת בהירים.

חלפה עברה לה שנה מאושרת

והפרח שלי פרח לתפארת.

ולפתע כמו רעם משמים

כרע הפרח, נפל אפיים.

הרוח תישוב, השמש תוסיף לזרוח,

אך הפרח שלי לא יוסיף עוד לפרוח

כי הפרח שלי נבל בטרם עת

פרח קטן ויפה שנבל - ומת.

*****

מאיה שלי פרח קטן - כשחזרת אל האדמה

דומה כי אפילו השמיים בכו, ואולי מישהו

שם למעלה חשב: שמא נשקה את הפרח הקטן

ויקום לתחיה, כי נבלת פרח קטן בטרם עת,

פרח קטן ויפה שנבל ומת.

יונה

שיר ערש לילדה שאיננה

למאיה רבי ז״ל

קני סוף אדומים נובלים

בנחל הבוכה.

גם השמש שקעה שלא בעונתה.

נומי נומי ילדה

נומי נומי בעלטה.

ציפור קטנה את

נופלת לאדמה

לא תוכלי עוד לשאת כנף.

נומי נומי ילדה

כי לילה עכשיו.