אבא
כתב דודו
אבא שלנו, לייבוש ז״ל היה בשבילנו וישאר תמיד בעבורנו - דמות מיוחדת המקרינה ושופעת סביבה טוב-לב, חמימות אבהית וחיבה חברתית. לייבוש היה בטבעו ובאופיו איש קבוצה, איש התנועה, העם והארץ, ככזה הכרנו אותו או חשבנו שהבנו אותו משנות ילדותנו הראשונות. הוא היה תמיד בעבודה בשדה או ברפת, ביום ובלילה, הוא נשלח לסייע לישובים רחוקים, הכל היה תמיד כל כר חשוב ומובן מאליו לכלם. גם אנחנו הילדים לא הכרנו מציאות אחרת. את הבית ותפקידי המשפחה מלאה כמעט לבד אמא שלנו - פניה. זאת כמובן רק בשעותיה הפנויות בערבים ובלילות, אחרי שכל החולים והכאובים קבלו את הטיפול הדרוש. רק לאחר שנים רבות כאשר נולדו הבנים הראשונים שלנו - הנכדים, היה לייבוש מקדיש להם הרבה זמן ותשומת-לב ואהבה. כמנהגו היה מתוודה, כי לנכדים הוא נותן ומהם הוא מקבל את כל שהחמיץ וחסך מאתנו.
אני זוכר אותו בזמנים אחרים, כאשר יויו נולד, בשעה שהיה תינוק ובן זקונים. החיים בארץ ובקיבוץ כבר היו שונים, יויו זכה לגדול על ברכי אב סבלני, המחנך ברכות והבנה סמכותית.
לא אשכח אותו בוקר שטוף שמש חורף ויויו אז כבן חצי שנה, לייבוש הזמין אותי לטייל בשרות האבלק, כשהוא נושא אותו על ידיו בשמש, כרי שהילד ישתזף ויתחזק. הוא היה תינוק עדין וחמוד, עגול פנים ומאיר עיניים. היתה זו זכות וחוויה מיוחדת לראותו צועד בבטחה במגפיים הגדולים כשעל פניו נסוכה ארשת גאוה ואושר. כשאני סוקר לאחור את דרכו בחיים, מתמקד בתחנות השונות שעשה, אני מופתע, כי את מסכת המעשים החשובים, שעשיה ופעילויות מרשימות שהגשים ־ מאפיינות תוצאות חיוביות של הצלחות ומעט אכזבות למרות היותו טוב מזג ונוח לבריות, היה אדם המחמיר בהשקפתו ובקורתי באשר להוויה הקבוצית.
מהסיפורים שסיפר לנו או סיפרו חברים וידידים בולטת הדרך והסגנון, הדבקות במטרה, המסירות ללא גבול והסובלנות לאדם, לחבר הזקוק לסעד ותמיכה. ביתנו (החדר) הפך בשנים המאוחרות לפינה חמה ומפלט לא רק בעבורנו חרר הורים, אלא כמוסד אליו נתקבצו כל הנזקקים והנתמכים פיזית ונפשית. פניה בתור אחות וחובשת ותיקה ולייבוש כ״כותל מערבי". אף פעם לא שמעתי מהם טרוניה או תלונה כל שהיא, זה נראה לה כטבעי, מובן מאליו, הכרחי וחשוב.
נפילתו של יויו היה אסון כבד ומכה אכזרית לכולנו, אבל להורים שלנו לפניה ולייבוש זה נטל כבד מנשוא. בן זקונים אהוב, שזה עתה בנה לו עם שוש קן משפחתי לידם, שכל כך ידע לחמם את הלב ולשובב הנפש בזמן ובמקום הנכון וכל זה לפתע נגדע, עם זאת לא יכלו להשלים - הכאב נוקב ופתוח עד היום האחרון.
העבודה בשרות השדה, במעבדה ובשטח בימים הארוכים ובלילות מהווים מעבר לתפקיד ולספוק, גם מפלט לנפש, כי אין פנאי וכוח למועקה שבלב. העבודה בשרות עד גיל 75 (עד הפרישה) שמרה אותו חזק וחיוני. מאז שב הביתה החלה נסיגה והתדרדרות די מהירה. קשה היה לראותו במחלתו וזקנתו. כל התקף הותיר צלקת נוספת, קשה לומר מה גרם לתהליך זה, האם היציאה לפנסיה או המחלה. כנראה שזה היה הדדי.
אנחנו תמיד נזכור את לייבוש כאדם, חבר ואב צעיר ונמרץ, פעיל, שופע אהבה, טוב לב וסובלנות. יהי זכרו ברוך!!!
דודו רם.