לייבוש
כתבה דינה גולן
דרומיה הולכת והולכת ולנו לאחרונים לא נשאר כי אם לשקוע בזכרונות. צבי הציג לראשונה את לייבוש בזו הלשון: ״תדעי, לבחור הזה יש המון חברים אך אצל כל אחד מחבריו הוא החבר הכי טוב שלו". זימן לנו הגורל להיות במחיצתו של אחד מל״ו הצדיקים ואנו מודים על כך.
את לייבוש ראיתי בגדרה, הגעתי לשם לשבוע ימים. קראו לו בשם חיבה ״בטקו״ (מילה בילרוסית או אוקראינית שפרושה - אבא). כי לייבוש היה שם הכל. נסע למוסדות, התרוצץ בין האיכרים להשיג עבודה, דאג לאספקת מזון, ובכל שאלות החברה היה מעורב. הכל ברוח טובה, בצחוק ובהלצה וכל ה״גבר״ היה אז בן 20 או 21.
הסניף של חבורת הדרום בגדרה נחשב, נדמה לי, לעני בין שלושת סניפי החבורה. (עבודה בטבק לא השתלמה כל כך) אך האוירה בין החברים והקשר ביניהם היה רב כל כך ונשאר לאורך כל החיים.
לייבוש, עם הלצותיו ועם סיפוריו, היו או לא היו, כיד הדמיון הטובה עליו, מכניס חיים לכל החברה. מקסימום מגזים קצת, מושכים אותו בשרוול (גוזמאות "מינסקאיות"), לייבוש לא נעלב ומיד מגיש גירסה אחרת. מי לא זוכר את סיפורו על בעל הפרדס השמן שלייבוש גילגל אותו מן הגבעה בחבית של מלט. בכל פעם לייבוש מוסיף עוד פרטים נוספים לסיפור, כולם צוחקים ולייבוש יותר מכולם. ומה רציתי לשמוע סיפור אחד כזה, עכשיו. לייבוש העוזר לכל אחד על ימין ועל שמאל.
הגענו לחפציבה. בתורנות של שבת, התורן צריך לבשל צהריים. לייבוש מזיז את כל הארונות, המיטות ומודיע שהוא מוציא את הלכלוך של כל השנה, ואנחנו קורצים בהנאה, ורק שואלים: "של כל השנה? אז מה עשית בתורנות הקודמת שלך?"
הדרך מחדרה לחפציבה ארוכה ובחושך קל לטעות בחולות, כולנו חברים טובים אך לייבוש ושמוליק יוצאים עם פנסים לפגוש את המאחרות ולהראות להן את הכיון.
מפרקים את הצריף בחפציבה, לייבוש ושמוליק על הגג. אני ועוד חברה מחדרה באנו להפרד מהים והים שליו, כה טוב לשחות בו. החברה שוחה יותר טוב ממני ומתרחקת. אני מבקשת אותה להתקרב אלי והיא אומרת: ״הים סוחף". אנחנו מחליטות לחזור אך נדמה שאנו מתרחקות במקום להתקרב. עד אשר אני מחליטה לתת סימון לבחורים. שמוליק מבחין ואומר ללייבוש: "דינה משוויצה, רוצה שנראה כמה הן רחוקות״. אך לייבוש כבר במים, מגיע אלי, נותן יד, אני נחה. מגיעים אל החברה ושלושתנו חוזרים לחוף.
קנינו זוג פרידות ״פרינץ״ ו״לוקס״, ולייבוש נהפך להן לאבא. הכין לו שוט ארוך וגדול, אך לא השתמש בו כלל. ישב בעגלה, כמו בעל העגלה מן הגולה, כפוף וכאילו קשיש, אך כולו מלא דאגות: ״ללוקס יש מצב- רוח, לא אוכל כל כך״, ״מענין, מה חושב פרינץ עכשיו תביטי איזו הבעת פנים נבונה יש לו."
לייבוש, לייבוש, ספר לכתוב עליו, גם לא יספיק.
הגענו לגבע, צוחקים: "לייבוש, מה תעשה? איו צורך לעזור לאף אחד".
שעות עבודה שעות מנוחה, הכל מוגדר. לכל אחד יש חרר לשמור עליו לפי רצונו, איו למי לעזור. אך לייבוש התאושש מהר מאד ומצא... והבית של לייבוש ופניה למי לא היה בית? כל ילדי החוץ שפניה ולייבוש היו האפוטרופסים שלהם נהפכו לידידים עד היום הזה. ומי לא מצא מקלט אצל האנשים האלה?
איך למנות מספר אנשים שקלט לייבואש שהדריך אותם, קיבוצים שנזקקו לעזרה, ובכל מקום תמיד מוכן.
בזמן האחרון כל שיחה היה מתחיל: ״כשהייתי בשרות השדה״. שרות השדה היתה באמת תקופת פריחה ויצירה בלתי פוסקת. לקח אותי פעם להראות את נסיונותיו להשקאה בכותנה. כל צמח כל הלקט זכה לתשומת לב מיוחדת. הכל נהפך לחי אנושי כמעט, ומשם נסעתי לתענ״כים, ושוב ראיתי את לייבוש בתור אבא, אך עכשיו מבוגר יותר. המסביר, המדריך לעולים החרשים ומכיר אותם, מתענין במצב המשפחה, בפרטי פרטים של חייהם ועוזר במה שיכול. שלום לך ידיד, החבר הכי טוב שלי.
דינה גולן