הנצחה בקבוצת גבע

ללייבקה מספד

כתב שניאור

קראנו לו לייבקה ורק קרוביו, שבאו בשנים האחרונות קראו לו ליובה.

יליד לטביה בעיר דווינסק וכמו רבים מתנועות הנוער החלוציות המגשימות וביניהן גם גורדוניה, עלה ארצה כחניך תנועה זו, על אף אי-ההסכמה של הוריו, כדרך כל החלוצים לעליותיהם. לייבקה הצטרף לסניף גורדוניה בדווינסק ומתוך קבוצת המגשימים עלה ארצה ב-1936 כאחד החברים בגרעין של גורדוניה בליטא ובלטביה, שהצטרף כגרעין שלם לקבוצת גבע.

לייבקה היה איש חרוץ, רצה תמיד להספיק יותר מכולם ועמד במשימה זו בכל תחנות חייו השונות. נתאכזר עליו הגורל והוא חי יותר מ-50 שנה בגבע כבודד, ורק במילוי תפקידיו בכל עבודותיו שעשה מצא את פורקנו. לייבקה התגייס לצבא הבריטי. במלח״הע השניה עשה את השירות הצבאי בעירק, בפלוגת מפעילי כלים כבדים. חזר מהצבא  שלם ובריא והצטרף מטעם גבע כנהג בקואופרטיב של ההובלה בית-שאן - חרוד. בתפקיד זה, כנהג, עבד עשרות בשנים ואף נפל בחלקו לשרת בהובלת מזון לירושלים הנצורה. הוא הגיע במשאיתו אף לגוש- עציון ורק במזל רב הוא הוברח במטוס פייפר וחזר, בריא ושלם, כאשר כמעט כל אלה שנשארו, נטבחו ע״י הערבים. על כך היה מספר הרבה חוויות, שרק הוא יכול היה לחוות אותן מחדש, ובדרך-כלל קשה היה לו לבטא את זה במלים.

פרשת הובלת האספקה לירושלים הנצורה היתה נקודת אור בהשגיו האישיים ותמיד כאשר התקרב יום הזכרון לחללי צה״ל, היה מעלה זכרונות מתקופה הרואית זו. לאחר גמר המלחמה חזר לעבודתו בקואופרטיב והיה אחד מהנהגים החרוצים והמצטיינים ביותר. כאשר הרגיש שאיננו מסוגל עוד לנהוג, נשאר לעבוד בקואופרטיב כחצרן וגם בעבודה זו שמר במסירות על רכושו של הכלל.

כאשר נראו  הסדקים הראשונים בחומת ברלין או ביחסים בין ישראל ורוסיה הסובייטית, הוא ביקש וגם קיבל את האפשרות לנסוע ללטביה ולבקר את כל מי שנשאר בחיים ממשפחתו. ובעניין זה - לייבקה יוצא מכליו לעשות ככל שניתן ליצור קשר עם שארית הפליטה של משפחתו.

הוא חולק את ממונו וכל אשר יש לו עם אחייניתו אשר ברוסיה. ובצורה עקבית לאורך השנים, גם לאחר הגעת קרוביו לארץ, הוא ממשיך בדאגתו ובמשלוח חבילות אליהם.

ללייבקה קרובים בקבוץ שפיים והוא נאחז בקשר זה לאורך כל חייו. שמח בשמחתם ועצוב בכאבם. גם פה היה קשור אליהם מאד.

לאחר סיום עבודתו בקואופרטיב עבר לעבוד בבקרה. במפעל עבד עד יומו האחרון. גם כאן, כבשאר מקומות עבודתו, היה חרוץ מאד ותמיד שאף לעשות הכל.

היינו שכנים עשרות בשנים, וראינו אותו בבדידותו. למעשה, לייבקה בן משפחתנו מאז הגיעו לגבע. הוא נטמע בתוכנו ובימי שמחה ועצב היה שותף ככל בן משפחה. מימי ההולדת של הילדים והנכדים במשפחתנו לא נעדר. תמיד התייצב עם מעטפה ושי צנוע בתוכה. סבתא שולמית, שדאגתה לו היתה מעוררת התפעלות, טיפלה בו כבן משפחה, במסירות ראויה לציון - נקיון החדר, ארוחה טובה וכל אשר נדרש.

לא חסרו ללייבקה חברים וראוי לציין את חברותו עם אריה זבולון, כשאריה לצידו בשיחה חברית, בחדר-האוכל או בחדרו ובדאגה לכל בקשה או צורך שמתבקש.

והנה, ביום בהיר בשבת בבוקר, לאחר סעודת הבוקר, חזר לחדרו החדש בבית-סביון, אליו עבר רק לפני מספר ימים וכעבור שעה החזיר נשמתו לבורא.

עם הליכתו מאיתנו מצטרף לייבקה לחבריו לתנועה ולחיים בלטביה בגבע - אשר טמונים בבית עלמין זה.

יהי זכרו ברוך.

שניאור רצין

מפי לייבקה: "חילוצי במטוס מכפר-עציון"

הזמן - יומיים לפני נפילת כפר-עציון

כתב אמנון ידין

לייבקה היה נהג משאית בשיירה מהעמק לירושלים, דרך ת״א. הובילו מזון: ירקות, חלב, דגים, קמח וכו' בדרך לירושלים הותקפה השיירה. ארגז הכלים נפגע. במחנה שנלר בירושלים היה מקום הריכוז. זה היה בשבת. המשא שבמכוניות פורק בירושלים והמכוניות הועמסו שוב באספקה ונשלחו לגוש-עציון. בשיירה היו כ- 20-25 משאיות וכן אוטובוסים של "אגד" ("המקשר"), שהובילו מגוייסים שליוו את השיירה.

הדרך עברה בשקט. בכפר-עציון פורק המשא מכל הרכבים במהירות רבה,  כדי שיוכלו לחזור לירושלים.

לייבקה התעכב כי רצה להעמיס על המשאית שלו מטוס פייפר מקולקל ונשאר אחרון בשיירה.

בדרן חזרה היו מחסומים והתחילו להמטיר אש מכל העברים. שני גלגלים נפגעו ונסעו על פנצ'ר.

השיירה עברה 4 מחסומים (תילי-אבנים) ונצטוותה לחזור "לגוש". 4 מכוניות הסתובבו וחזרו. שאר הרכבים נשארו להגנה עצמית על-יד בית בודד בדרך (נבי דניאל) עד שחולצו ע״י האנגלים.

לייבקה נשאר ב"גוש" 8 שבועות. בגבע לא ידעו מה אתו. לייבקה התנדב לסלול שם, בגוש-עציון, מסלול לתעופת מטוס, שהיה מוביל אספקה. הוא עשה זאת בטרקטור, שהיה שם (בולדוזר), בעזרת נסיון שרכש בשירותו בצבא הבריטי במל״הע השניה.

כשנגמרה העבודה בשדה התעופה, תפס "טרמפ" באווירון שהוביל פצוע לתל אביב.

הטייס מיהר לטוס ולא יכול היה לחכות לעוד פצוע, שאמור היה להיות מובא מהמשק, מתוך 28 פצועים.

כך עלה במזלו של לייבקה, שמנהל שדה-התעופה הציע, שהוא יעלה ויטוס יחד עם הפצוע ואכן, כך היה. כעבור 1/2 שעה נחתו בשדה-דב.

לייבקה עוד הספיק לראות את הטנקים של הלגיון על-יד גדר המשק. כעבור יומיים נפל הגוש.