הנצחה בקבוצת גבע

על  סטלה

כתב אמנון

סטלה נולדה ב-7 לינואר 1937 באלכסנדריה אשר במצרים, להוריה שרה ואייש אלכסנדרוני, יהודים יוצאי חלב שבסוריה אשר היגרו למצרים במלחמת העולם הראשונה.

לפי מנהג היהודים במצרים, למדה סטלה בבית ספר בשפה הצרפתית למרות ששפת הדיבור במשפחה היתה ערבית. בגמר לימודיה התחילה לעבוד בפקידות באלכסנדריה.

כבת הצעירה מתוך שבעת ילדי המשפחה, נשארה עם ההורים לאחר שכל יתר הבנים עלו ארצה, במרוצת השנים שבין מלחמת העולם השניה והשנים הראשונות של המדינה. כך הגיעה שנת 1956 ומבצע קדש, שבעקבותיו נעצר אבי המשפחה על ידי השלטונות (יחד עם רוב הגברים היהודים) והיא נאלצה לטפל בשחרורו מהכלא. ואמנם, אחרי התרוצצויות של שבועות בין קהיר ואלכסנדריה, עלה בידיה בעזרת שארית כספי המשפחה, לסדר היתר יציאה ממצרים ולשחרר את אביה, שהובא ישר מהכלא לאוניה אשר הפליגה לנמל פיראוס אשר ביוון. על מעשה זה סיפרה פעמים אין ספור, איך בחורה יהודיה צעירה הסתובבה בין קציני המשטרה והצבא, הצליחה להציל את אביה ולדאוג להעלות את המשפחה ארצה.

ליום השלושים

כתבה לאה'לה

סטלה - אדם, אישה, אם מסורה, חברה ושכנה טובה. הלכת מאתנו - נגאלת מיסורייך. "היה כבר כל כך טוב והכל הפך לכל-כך רע" קראת במר לבך בפעמים המעטות ששמענוך מתלוננת.

סטלה - חדרך היה חדר פתוח לצאת ולבוא מתי שנחוץ בלי שנקבע מראש, לקבל את שחסר ולהחזיר בפעם אחרת כשיהיה.

לשלוח אחד לשני מאכלים שעלו יפה, משהו פיקנטי, מטעם מיוחד, מתכוני עוגות ועוד ועוד...

דרך חלון חדרה נראית סטלה תמיד עסוקה וטורחת, והתוצאות ראינו...

אשת ספר, קראה וספרה הרבה. גם בפוליטיקה הבינה. בביקורינו המשותפים בחדר של יהודית, עם ערב, כל שיחה שהתחילה נסתיימה בעניני פוליטיקה. הן מדברות - אני מקשיבה ולומדת.

צנועה בדרישותיה - מצאה לה עיסוקים כלבבה ולא ראיתיה אף פעם משתעממת. בקשה היתה לה שבה רצתה בכל מאודה - שתהיה משפחתה מלוכדת ואוהבת.

בימים הקשים שעברו עליה, עוד לפני שנים, היתה תמיד אופטימיסטית ועודדה אותנו. כשהייתי נכנסת אליה לעת ערב והיא עייפה וכואבת במיטתה - היתה מעירה - אין דבר, מחר יהיה בסדר ואקום לעבוד. כל כך הקפידה על כך, לא להכנע, לא להשאר במיטה. מאין היה לה הכוח הזה?

סטלה, הנה החורף חולף, יגיע האביב ואחריו הקיץ החם. שוב נתפרש על הדשא שלנו, נשתה כוס קפה ספונטנית ונשוחח שיחות של חולין עד שיחשיך... מאד תחסרי לנו סטלה בנוף של "יפה-נוף".

לאה גטריידה

מדבריה

נס חנוכה

סטלה מספרת על נס חנוכה שלה במצרים:

בימי מלחמת העצמאות, כאשר הישראלים התקיפו את מצרים בחזית, נאסרו יהודים רבים ובתוכם גם אבא שלי.

הגיע חג החנוכה. היינו רגילים לחוג אותו כחג דתי ובכל ערב היינו מדליקים חנוכיה, אולם לא הין לנו נרות - נרות היה מנהג לא יהודי - היינו מדליקים שמן. אמא היתה מכינה, בכוסיות מים, שמן ופתילות. בכל יום היה ילד אחר מדליק, וברוך השם, היו מספיק ילדים בשביל שיהיה לכל יום ילד אחר במשך שמונה ימים. בחג החנוכה האחרון רק אני נשארתי בבית עם אמא, דודה זקנה ועוד שני זקנים והחלטנו לקיים את החג ולהדליק נרות. אמא מאד מאד פחדה - 'בטח יבואו שוטרים יתפסו אותנו ויאמרו שאנחנו מאותתים לאויב'. אמרתי לאמא - יבואו, יראו אותנו אנשים זקנים ואני, בחורה צעירה ומה יאמרו? ובאמת שום דבר לא קרה. לבסוף קבלנו היתר יציאה ממצרים. וגם אבא, כאשר ראיתי אותו לאחר חצי שנה מאסר אמרתי לו: ״אתה יודע, אבא, הדלקנו נרות חנוכה". אמר: גם אנחנו, בכלא, הדלקנו.

והמעניין הוא שאבא אדם אדוק לא אכל את המאכלים שהוגשו להם בכלא, אחד המאכלים שלהם הוא פול מלא שמן. האסירים אספו את השמן מהפול, תלשו צמר וחוטים מהמזרונים ועשו מהם פתילים ובכל מיני פקקים ומכסים שאספו היו מדליקים את נרות חנוכה.

רציתי לציין שרק בארץ נודע לי שחנוכה הוא חג של מלחמת יהודים על חרותם. אבל גם בגולה נלחמו היהודים על החרות להשאר יהודים ולחוג את חגיהם. ובאמת קרה לנו נס חנוכה - אם אני פה זה באמת נס חנוכה.

מתוך סרט הקלטה מהארכיון.