על  סטלה

כתב אמנון

 

סטלה נולדה ב-7 לינואר 1937 באלכסנדריה אשר במצרים, להוריה שרה ואייש אלכסנדרוני, יהודים יוצאי חלב שבסוריה אשר היגרו למצרים במלחמת העולם הראשונה.

לפי מנהג היהודים במצרים, למדה סטלה בבית ספר בשפה הצרפתית למרות ששפת הדיבור במשפחה היתה ערבית. בגמר לימודיה התחילה לעבוד בפקידות באלכסנדריה.

כבת הצעירה מתוך שבעת ילדי המשפחה, נשארה עם ההורים לאחר שכל יתר הבנים עלו ארצה, במרוצת השנים שבין מלחמת העולם השניה והשנים הראשונות של המדינה. כך הגיעה שנת 1956 ומבצע קדש, שבעקבותיו נעצר אבי המשפחה על ידי השלטונות (יחד עם רוב הגברים היהודים) והיא נאלצה לטפל בשחרורו מהכלא. ואמנם, אחרי התרוצצויות של שבועות בין קהיר ואלכסנדריה, עלה בידיה בעזרת שארית כספי המשפחה, לסדר היתר יציאה ממצרים ולשחרר את אביה, שהובא ישר מהכלא לאוניה אשר הפליגה לנמל פיראוס אשר ביוון. על מעשה זה סיפרה פעמים אין ספור, איך בחורה יהודיה צעירה הסתובבה בין קציני המשטרה והצבא, הצליחה להציל את אביה ולדאוג להעלות את המשפחה ארצה.

עם הגיעם ארצה קבלו שיכון בנהריה (רוב אחיה ואחיותיה התגוררו בחיפה וסביבותיה). זמן קצר אחרי הגיעם נרשמה סטלה לאולפן עברית והופנתה לדברת ולאחר מכן לאולפן בגבע שמדריכו היה זאב כהן והמטפלת - אולגה. עם סיום האולפן חזרה לנהריה ועבדה זמן מה בעבודות שונות. למרות שעברה את גיל הגיוס החליטה להתגייס לצה״ל. אחרי טירונות נח"ל צורפה כחיילת בודדת לגרעין "אל-עד" ובדרך זו הגיעה שוב לגבע (גרעין אל-עד היה מיועד להשלמת קבוצת אלומות ובין חברי הגרעין היתה גם נועה ידין). תוך כדי שהותה בגרעין נוצרה ההיכרות בינינו וקבוצת אלומות הפסידה חברה.

בגבע עבדה בעבודות שונות - מטבח הילדים, טיפול בילדי ביה"ס, מטבח, לול ולאחרונה במפעל בקרה.

לא אני שצריך לספר בשבחה, אך בלי ספק כדאי לציין כמה מתכונותיה הבולטות שלדעתי היו - איכפתיות וחוש צדק מפותח (לעתים מוגזם), ויותר מכל הדביקות במילוי יום העבודה. על דבר זה הקפידה כל עוד עמדו לה כוחותיה.

מאז שחלתה, לפני כארבע שנים, היו עליות ומורדות במצב בריאותה, אך בכל השלבים הבטיחו הרופאים חזור והבטח שמצבה שפיר ואין כל מקום לדאגה. סטלה האמינה, יחד אתנו, שהם צודקים. אך בסתר ליבה חששה מהגרוע ביותר (אימה ואחותה נפטרו מהמחלה הנוראה) ובעיקר פחדה פן תהיה למעמסה למשפחה ולקבוצה. פחד זה ליווה אותה בשנותיה האחרונות למרות שבין הטיפולים עבדה בכל המרץ, תפקדה במשפחה ולקחה על עצמה פעילויות ציבוריות שונות כמו הטיפול בחדר הזכרון, ועדת חיילים וסידור עבודה של כביסת החיילים שבו עסקה ממיטת חוליה.

ביקורנו הקצר בחו"ל שימח אותה במיוחד. מצב בריאותה היה מצויין ואנחנו יחד אתה האמנו שעוד הרבה שנים טובות ויפות לפנינו.

עם תחילת החורף התחילה להתאונן על כאבי גב שלא קשרנו אותם עם מחלתה. עוד ב-18 בינואר היתה בבקורת שגרתית במרפאה בחיפה ואחרי הבדיקות נאמר לנו שוב שמצבה טוב והיא הוזמנה לבקורת חוזרת כעבור 3 חדשים. שבוע לאחר מכן נפלה למשכב שממנו לא קמה עוד.

ששה שבועות שכבה במיטה. בתחילה האמנו שתתגבר על המחלה, אך אט אט הוברר לנו שהפעם זה רציני וידי המדע קצרו מהושיע. קשה לי לדעת האם היא ידעה על מצבה, אך עד ימיה האחרונים שיתפה פעולה ועברה ברצון את הטיפולים והבדיקות ולקחה כסדרם את התרופות השונות. עז היה רצונה להחלים. לא פעם אמרה שאם נגזר עליה הגרוע ביותר, לפחות היתה רוצה לחיות עוד כמה שנים עד שוורד תגדל ולא תהיה זקוקה לה. ובאמת, כמה שנפגענו, וורד שהיתה בת 14 נפגעה ביותר מהסתלקותה.

בימי חוליה נגעו לליבנו ולליבה טיפולם המסור של החברות וביחוד של נעמי גורן שלא חסכו זמן ומאמץ להיות לנו לחברה ולעזר ברגעינו הקשים.

נזכור אותה לתמיד, כי קשה יהיה להתגבר על חסרונה.

 

אמנון רונן