גרישה (צבי) רוטברט

 

בן מרגלית וראובן רוטברט

נולד ברוסיה  31.01.1903

עלה לארץ    1921

נטמן בגבע   23.12.1984

כ"ט כסלו תשמ"ה

על  גרישה

כתב נחמן

 

גם גרישה הסתלק והלך לו. עוד דמות-יסוד נעלמה מנופה של גבע, נוף חיינו. השנים האחרונות נתמשכו תוך יסורים וצער. במאמצים רבים נאחז גרישה שלא להנתק, להמשיך להיות מחובר איכשהו לחיים הזורמים, לארועים, להתרחשויות. גם כשהגוף נחלש והלך, המשיכו העיניים לקיים קשר עם החיים, עד שגווע.

איש של בנין היה גרישה. מיומו הראשון בארץ, כחלוץ בין חלוצים, וכך המשיך בגבע עשרות-עשרות שנים, ועד הסוף. איש נמרץ, איש של מעשים, איש של פעילות.

אבא

כתבה מירה'לה

 

לא קלים היו חיי המשפחה של אבא. רק החל לבנות את קנו והנה נחתה מהלומת מחלתה של אמא. הוא נקרע בין הרצון להיות איתה ולסעוד אותה בכאבה ויסוריה לבין הבית והצורך להיות איתי. במכתביו אנו מוצאים הד לאותו מאבק פנימי שהשפיע על כל חייו. מסוגר ומופנם מאד היה לגבי אותה תקופה, מעולם לא דיבר עליה, אבל אני חושבת שהיא השפיעה על כך שלא בנה את חיי המשפחה שלו מחדש. קצר היה הקשר ביו אבא ואמא, אבל היה זה לנצח. מילדותי זכורות לי שבתות ארוכות אותן בלינו יחד בטיולים לגלבוע, או משחקים על השיפוע, אולם חדר המשפחה לא זכור לי כבית בו בילינו יחד.

ג ל - ע ד

כתב יאיר זק

פעמים אחדות מאז כתבתי שורות אלה, חפצתי להוסיף עליהן עוד כמה וכמה. לספר על דברים רבים ואחרים, על פגישות ושיחות ומי יודע מה עוד?

ואז ראיתי שבעצם לא אוכל, אם לא למלא ספר שלם של חיים משותפים וסיפורים מזמנים אחרים. חזרתי, איפוא, לאותה נקודה שבה התחלתי אז.

גרישה, לפני זמן לא רב אמרת על קברה של אמי ז״ל שבלתי ניתן לסכם בכמה מלים חיים של עשרות שנים יחד. רבים הם המקרים שהמילים, שאנו להוטים כל כך לומר, מאבדות את היכולת של הבעת שמץ ממה שבאמת נרגיש.

בהיותך האחרון לקבוצת גרודנה בגבע, גם אין מי שיספר מכלי ראשון על הימים ההם של חלומות שיבת-ציון בעיירה, על הילדות ועל דברים רבים אחרים.