על גרישה
כתב נחמן
גם גרישה הסתלק והלך לו. עוד דמות-יסוד נעלמה מנופה של גבע, נוף חיינו. השנים האחרונות נתמשכו תוך יסורים וצער. במאמצים רבים נאחז גרישה שלא להנתק, להמשיך להיות מחובר איכשהו לחיים הזורמים, לארועים, להתרחשויות. גם כשהגוף נחלש והלך, המשיכו העיניים לקיים קשר עם החיים, עד שגווע.
איש של בנין היה גרישה. מיומו הראשון בארץ, כחלוץ בין חלוצים, וכך המשיך בגבע עשרות-עשרות שנים, ועד הסוף. איש נמרץ, איש של מעשים, איש של פעילות.
וכתבונת כפיו, חריצותו, זריזותו וכושר-הביצוע שלו - כך היתה מרובה ערנותו הרוחנית. איש קורא ספר היה, איש של ביטוי בהיר בכתב ובעל-פה, אדם לומד תמיד, אדם מתעניין, וכפי שאומרים היום: "מעורב".
קשריו עם הסביבה הקרובה והרחוקה היו מרובים ועזים. לענין הקבוצה התיחס ברצינות בלתי-מתפשרת כי ראה בה את הכלי העקרי של התנועה הציונית בבניו הארץ ושל מעשה האדם-החלוץ. יד-הזמן לא פגעה ולא החלישה את נאמנותו לתפיסה זו, ולכן כאב כל-כך כשחלו בחיינו שינויים ותמורות שלא היה מוכן או מסוגל להשלים אתם. מימים רחוקים, בהם היו נערכים בגבע בערבי יוהכ״פ דיונים ארוכים בשאלות חברה זכור לי ביטוי שבו היה נוהג להשתמש הרבה: ״אם חפצי קבוצה אנחנו...״ ה״אם״ המחייב שממנו נגזר הכל: הגישה, ההתנהגות, המסקנה, הפעולה. את דעתו היה מביע תמיד בצורה בהירה, נחרצת ומוחלטת - וניסוחו תאם להפליא את השקפתו. מכתבו המרגיע מגבע לדגניה בעת המשבר המפורסם בשנת 1929 - הוא מסמך מיוחד במינו של ניסוח-דברים, של בטחון-עצמי, יציבות רגש וגאווה אישית וקבוצתית. כן גם ה״יזכור״ שחיבר לזכר הנפטרים בגבע, שהפך חלק מן המסורת שלנו.
שנים רבות היה גרישה במרכז הענינים בגבע. בעניני המשק, החברה, הבטחון והציבוריות. דעתו היתה תמיד נשמעת, תמיד בהירה, תקיפה, ולעתים אף חדה וצורמת. לא פעם היה גם בר-פלוגתא לא קל אבל מעולם לא נתפס לתפל, לקטנוני.
גרישה נשא אתו מטען עשיר של ידע ובקיאות מעולמה של יהדות מזרח-אירופה ומתולדות הישוב בארץ. מאורעות, אישים, מעשים ומעשיות היו שגורים ונהירים לו כזכרוו-חי ואינטימי. כי היה אדם פתוח, ער וכשרוני, קולט, מתרשם וזוכר היטב. והיה אוהב להתחלק באוצרותיו אלה עם זולתו, לספר, למסור-עדות. עם הסתלקותו אבד לנו מכרה עשיר של ידע.
בשנים האחרונות הקדיש הרבה כוחות לסייע ליהודים עולים מברה״מ. טרח ויגע, התרוצץ וטיפל בסידורים שונים על מנת להקל, לעזור. נדמה לי כי מעבר לצו קליטת-העליה הניע אותו הצד האנושי-רגשי של התביעה הפנימית מעצמו לעזור לנזקק, לחסר-האונים.
לי אישית אבד עם פטירתו אדם שטוב היה לשוחח אתו, וטוב היה לחוש בנוכחותו כי היה שופע מהם תמיד תחושה של בטחון בדרך, של שותפות עמוקה ושל יציבות נאמנה. הוא היה שייך לאותה שורה של ותיקים שכלפיה חשנו, בני הקבוצה, תחושת-מה כאל אבות קולקטיביים שאפשר להשען עליהם בשעות שהדבר נחוץ, לפי צעדם לכונן את צעדנו.
חבל על דאבדין ולא משתכחין.
נחמן רז