רות
כתבה שרה רז
ליל התקדש שבת. אולם האוכל מוצף, כרגיל בשבת, אור משנה והאנשים כולם לבושים בגדי שבת ונסוכי ארשת יום המנוחה על הפנים - גם כן כרגיל - ממלאים את האולם עד אפס מקום.
אך דבר מה שלא כרגיל הערב הזה. כל העיניים מופנות אל עבר הפסנתר בירכתי האולם, מקום שם ניצבת תמונתה של זו אשר לפני שנה נעקרה מתוך משפחתה וחבריה ונקפד פתיל חייה, זו אשר פרשת חייה ופעלה נשזרה ברקמת היצירה והחיים של הקבוצה לעולמים - הרי זאת רות שלנו. מתנוססת התמונה בראש מערכת אגני פרחים לבנים וצבעוניים המקיפים אותה והפנים מה נפלאו בארשת הנהרה והשמחה השפוכה עליהם. הרי זאת היא רות בכל עזוז החיים וחפץ החיים, כאשר הכרנוה ועוד יתרה: הרי עכשיו הפנים זוהרים וקורנים באור עליון, מביעים מעין אושר שלא מעלמא הדין. והמבט נצמד אל הפנים האלה, והלב נצבט, וכאב העדרה מתחדש ונוקב.
שקט ודממה באולם. כל הקהל הגדול הזה, חבריה וחברותיה של רות והילדים הגדולים מאזין לדברי האזכרה הקולחים מלב המדבר, והד הדברים - בלבם ועל פניהם. טקס ודממה באולם - ופני רבים זולגים דמעות, ללא הגה וניב.
לפני שמונה שנים, בלדתי בבית החולים, ספרו לי כי בחורה חדשה באה לגבע ושמה רות נימצוביץ׳, בין החולים נמצאו אנשים שהכירוה וספרו הרבה מאוד בשבחה. בחזרי הביתה ובהכנסי לחדר האוכל, נתקל מבטי בבחורה בריאה, שזופת שמש עם ידי עובדת חקלאית, כל חיצוניותה עשתה רושם של עובדת אדמה משחר ילדותה, אולם לא בת כפר היתה ולא עובדת משחר ילדותה. בת אמידים היתה ולעבוד לא עבדה. כל ימיה בגולה בלתה בלמודים וגם לארץ באה לא בצעירותה הראשונה. הרושם הראשון החיצוני לא הכזיב אותי גם אחר כך, כשהכרתיה וראיתיה בחיים ובעבודה, כי מושרשת היתה בתוך האדמה וצמחה ממנה יחד עם העץ אשר טפלה בו.
תמיד, בראותי אותה בעבודה, היתה עושה עלי את אותו הרושם, אשר עשו עלי לפני עשרים וחמש שנים, בבואי לפתח-תקוה, שלושת הבחורות מן הגליל שבאו לסדר את מטבח הפועלים בפתח תקוה. את רוב זמנם הפנוי היו פועלי פתח-תקוה מבלים במטבח זה ומה רבה היתה העזובה, הזוהמה והקור בו. והנה באו שלושת הבחורות מן הגליל שזופות שמש ולבושן פשוט, יחפות רגל ופניהן מביעות רצינות וכובד ראש. לא ארכו הימים ותחת ידיהן הברוכות, במשך זמן לא רב נהפכה חלקת האדמה מסביב לקלוב הפועלים, שהיתה מקודם מלאה קוצים ואשפה לגן ירק פורח. וגם המטבח וכל הבית כולו נוקה, סויד וסודר והפך להיות לבית אמיתי בשביל הפועלים.
אותו הכח והיכולת היו מורגשים אצל רות, בכל מקום עבודה שנכנסה אליו, הן בבית והן בחוץ. אם כי היתה קשורה באופן מיוחד לעבודת השדה ובעבודת המטעים התמחתה והשתלמה ובעד התמדה בעבודה זו לחמה - הרי בהכנסה לאחת מעבודות הבית אף פעם לא השלימה עם היש וכל מיני שכלולים וסידורים היו נכנסים אתה למקום עבודתה. וכאשר, מפאת מצב בריאותה, נאלצה לעזוב את העבודה בשדה ונכנסה לעבודה בבית הספר, הרגשתי כי נמצא האיש המתאים והנחוץ כל כך למוסד מאז קיומו. מיד לבואה, נכנסה רובה וראשה לעניני בית הספר על כל שטחיו, מתוך גישה רכה ולא קפדנית השתדלה לחבב על הילדים את עבודות משק- הבית, אשר לא היו אהובות עליהם, אולי מתוך חקוי ליחס הגדולים לעבודות אלו.
ובחוליה, בהתחלה, בהוודע לה גזר דינה נזדעזעה, לא השלימה, לא קל היה להתגבר על העלבון, עלבון הטבע, כאילו התביישה - מדוע? אך כעבור זמן-מה התרגלה ובאה גם ההשלמה, ובאיזו צורה. כשחזרה הביתה, אחרי שנה כמעט, של גלגולים מבית חולים אחד לשני ומרופא אחד למשנהו, נראתה כלפי חוץ שקטה ושלוה ולא נראה היה בהליכותיה כי לפניך אדם אשר גזר דינו נחרץ והוא את גזר הדיו יודע.
מופלאות היו פגישותיה עם ילדתה. בשעות קשות, בחולשתה לא רצתה להראות בפני הילדה. זכר אמא בריאה ושמחה רצתה להוריש לה.
נחרת בזכרוני בוקר אחד, בבקורה האחרון בבית. פסה כל תקוה והיא חשה את זה והנה באותו בוקר הוקל לה קצת והנה אני רואה אותה על מגרש בית הספר והיא מביאה באוטו שתילים לגינת בית הספר, אשר כה הרבתה לטפל בה ולדאוג לתכניתה. לא האמנתי למראה עיני, האומנם רות היא זאת היושבת ומחזיקה את השתילים? פחדתי להביט בפניה, מבטינו נפגשו, מבטה היה כה רך וטוב כאומר: אין דבר, אני אמות אבל העצים יחיו ויצלו על בני אדם חיים ועמלים.
חשבתי: אדם אשר יודע לחיות יפה, יודע גם לקבל את המוות יפה.
שרה ר.