ליבה ריקשטיין

 

נולדה ברוסיה

נטמנה בגבע   26.02.1956

י"ד אדר תשט"ז

 

שלושים למות סבתא רכס־ריקשטין

י״ד באדר — י״ד בניסן

 

כשהכרתי אותה — היתה כבר אזרחית-בגבע  ומילאה בהכרה ובשמחה את יום עבודתה במתפרת הילדים. היא, האשה האמידה־לשעבר, בעלת הבית המכובדת־על־כל בעיירתה, ידעה להעריך את הטוב הצפון בסדר־חיינו, המאפשר לכל אדם וביחוד למזדקן, חיים של כבוד ללא תלות בחסדי קרובים. היא היתה מאושרת בהרגשתה שהיא נו­שאת עדיין בכבוד בקיומה, ואינה נופלת בזריזותה מצעירות ממנה.

לאחר שעות עבודתה היתה מטפלת בחדרה ומטפחת אותו. תמיד היה מבהיק מנקיון ומעולם לא חסרו בו פרחים ועוד נשאר לה זמן לעזור בסריגה  לכל  נזקק:  אם זוג שרוולים לחברההנאבקת  עם  סריגתה לאחר יום עמל, או זוג גרביים     חמים   ואפילו סודר שלם לרווק; וכל זאת — בסבר־פנים ומתוך שמחת־מצוה.

משהחל אור עיניה דועך, נאבקה עליו בכל מאודה, לא נרתעה מלהינתח פעם, פעמיים ושלוש.גם ביום האחרון לפני נפלה למשכב חזרה מ­רופא העיניים לאחר שקבעה לעצמה תור לניתוח חדש, כיון שהניתוח שעברה שבועות אחדים קודם לכן לא הביא את התוצאות הרצויות. היתה מוכנה לחזור מחדש על הסבל והיסורים המרובים שהיו מנת חלקה, מתוך תקוה להציל את אור עיניה ולו גם במקצת.

בחיי יום־יום היתה משמשת לי תמיד דוגמה של תבונת חיים. פיה של האשה הפשוטה, הבלתי משכלת, בת העיירה הקטנה, היה מפיק כללי חיים עשירי־נסיון: ״יש לחפש תמיד צד זכות״, ״אסור לדון מתוך רוגזה״, "לעולם אהיה בין המוותרים", ״השלום שקול כנגד הכל״ — אמרות אלה וכיוצא בהן היו נר לרגליה ולפיהן נהגה תמיד, ואכן זכתה גם כאן להיות מכובדת על כל יודעיה.

גם בחוג המשפחה ידעה תמיד לייעץ בזהירות,לא להתערב אפילו בעניינים, שנגעו לה ביותר, כמו שלום נכדיה. את הטיפול המשותף קיבלה כ­עובדה שאין לערער אחריה. ״אני בזמני הייתי ודאי נוהגת אחרת, אולם זאת היא האופנה כאן ואדם חייב להתקדם עם רוח הזמן״.

אהבה להיות נוכחת בכל מסיבה ולחוש את דופק החיים, גם כשלא הבינה את תוכן הדברים. שמחה על כל גילוי של תשומת לב אליה, אולם מעולם לא באה בטענות, לא תבעה ולא הכבידה.

גם בימים המרים של מחלתה הממושכת, בהשתחררה לפעמים לשניות ספורות מעולם התוהו בו היתה שרויה, היתה נאנחת מתוך השלמה עם העובדה שכה ממעטים  לבקרה: "וכי מה שמחה ימצאו בקירבתי?"

ובוכה הלב על גורלו המר של אדם, שכה ידע לשמור על צלם אלוהים שבו, על אשר ניטל עליו לסיים ימיו בצורה כה עגומה.

זכרה המאיר לא ימוש מקרב מכיריה־מוקיריה.

 

מ.