הנצחה בקבוצת גבע

סבא וסבתא מצטרפים לגבע

... השנים עברו. הילדים עזבו את הבית. אחת האפשרויות שנשקלות היא העלייה ארצה. בעוד הם מתלבטים בעניין, בא המשבר הכלכלי ובעקבותיו ירד ערכו של הבית. היו גם התלבטויות נוספות. לבסוף מגיעים הוריה של טניה גורדון ומציעים לקנות את הבית. מה שמשך את עינם יותר מכל היתה הספרייה הגדולה שהיתה בו. הם לא התמקחו על המחיר וקנו את הבית על כל תכולתו. האפשרות לעלות ארצה נהיית מוחשית.

באותה תקופה, שנת 1926, לא כל העולים שהגיעו ארצה בחרו בהתיישבות העובדת. גם בפני סבא וסבתא עמדה האפשרות להשתלב באחד הישובים העירוניים שזה עתה קמו (כמו עפולה למשל, כפי שמנתח גרישה במכתבו). למרות זאת הם בחרו להצטרף לגבע ואיתם גם רבקה, בת הזקונים. אין אנו יודעים מה גבר על מה: הרצון לגור עם הילדים, אילוצים כספיים, או דבקות ברעיון של יישוב הארץ?

כיוון שהיו אנשים מאופקים אין בידינו כל עדות ממקור ראשון על תחושותיהם של סבא וסבתא עם הצטרפותם לגבע. אבל, ברור לגמרי שלמרות שהיו אידיאליסטים, התנאים אליהם נקלעו היו כמעט בלתי אפשריים עבורם. הם, שהיו קרובים למסורת, המקלחת המשותפת, פערי התרבות העצומים, פערי הגיל, ומעבר מחיי משפחה אינטימיים לחיי שיתוף - כל אלו הקשו עד מאוד.

סבא ראובן היה אדם סמכותי ושימש כראש הקהילה בקרינקי שם עסק בתפקידים משרדיים. יכולתו הגבוהה ללמוד נושאים מורכבים, כמו למשל ידיעת השפה הגרמנית אותה רכש בלימוד עצמי, שירתה אותו היטב.

והנה, לראשונה בחייו והוא בן יותר משישים, מצא את עצמו סבא מתמודד עם עבודת כפיים בחקלאות בפרט ועם תנאי החיים הקשים בכלל. איננו מאחלים זאת לאיש.

ובכל זאת, ועל אף הסביבה השונה בתכלית מכל מה שהכיר, דרש סבא לשלבו בעבודות השדה. ימות החורף, בוץ בכל מקום... אמנם נתנו לו זוג מגפיים, אך סבא התקשה להסתגל. לאכזבתו נוכח שאין בכוחו לצאת עם זוג פרדות לשטח. החברים הצליחו לשכנעו כי בניהול החשבונות של הקבוצה תרומתו תהיה רבה יותר, אך כבודו העצמי נפגע. היה קשה לו להשלים עם העובדה שאינו מצליח להתמודד עם העבודה המפרכת בחקלאות.

למרות שסבל מאוד, מיעט סבא להתלונן ומצא נחמה בכך שילדיו התקבצו בגבע והיו למשפחה אחת גדולה. אגב, בגבע נקלטו הורים נוספים אלא שרובם היו בני כפר ולכן תהליך ההסתגלות שלהם היה קל יותר.

לסבתא מרגלית היה מעט קל יותר. כאישה השתלבה מיד בעבודת המטבח שם מצאה לעצמה נישה יחודית: כבר בימי רביעי בשבוע החלה להכין את האטריות המיוחדות שלה לארוחת ליל השישי. היא היתה פורשת את עלי הבצק הגדולים בכל מקום כדי שיתייבשו. בימי חמישי היו חותכים ופורסים את העלים לרצועות דקות ובימי שישי מבשלים אותן.

כל ארוחת שבת נפתחה במרק עם האטריות של סבתא, והיא זכתה על כך למחמאות רבות. החברים היו באים להודות לה על שהעניקה להם טעם של בית, לוחצים את ידה לאות תודה, אולי מעניקים לה נשיקה קלה, ובאותה עת פורשים בפניה ברוסית - שפת אימם - את מצוקות הלב. אין ספק - סבתא מרגלית היתה אהובה על חברי גבע - נבונה, מאירת פנים לכולם, מקובלת.