פרידה
אמא
לפני חודש בדיוק חגגנו במועדון את יום הולדתך ה-104. רק מעטים יחידי סגולה זוכים להגיע לגיל מופלג זה. יש היסטוריונים המכנים את המאה העשרים "המאה הקצרה" שראשיתה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה וסיומה עם פירוק ברית המועצות ב-1991. אם כך הדבר משתרעים חייך על מאה קצרה שלמה ועוד 30 שנה.
נולדת לפני 104 שנים, כאן בארץ, בראשון לציון, כבת בכורה לסבא יוסף וסבתא חסיה, חלוצי העליה השניה. זכית לגדול בארץ ישראל של תחילת המאה ולהיות עדה במו עינייך ושותפה בגופך ורוחך למהפכה הציונית, לבניית הארץ ולהקמת המדינה המתגשמת ומתממשת במהלך אותה "המאה הקצרה" האיומה והמופלאה, ממש במקביל לסיפור ילדותך, נעורייך ובחרותך.
הבית של סבתא וסבא היה בית חלוצי מיוחד במינו. בית שגם בתקופות של מחסור וקשיים עצומים שידר והנחיל אופטימיות ואמונה בדרך, והיווה בית חם, פתוח ומקום מפלט ומקלט גם לחברים בודדים.
תמיד אהבתי לשבת לידך ולשמוע זכרונות שאת מעלה מילדותך הרחוקה.
הסיפור על התינוקת מרים בת ה-9 חודשים שחלתה בדלקת מעיים וההורים הצעירים שלוקחים אותה על הידיים ברגל לאורך שפת הים מראשון לציון ליפו בדרך שורצת עריקים תורכיים אל הרופא הגרמני שקבע "אל תדאגו - אם היא לא מתה עד עכשיו, היא תחיה" ואפילו לא תיאר לעצמו עד כמה צדק.
הסיפור המרגש על מרים בת השש, שכבר יש לה שתי אחיות קטנות הדסה ורות, היוצאות לרחוב בנווה צדק לבושות לבן יחד עם אמא חסיה לחגיגות האחד במאי 1921, וקריאות "פרעות פרעות" מאלצות אותן למהר הביתה, אליו נכנס אחרי זמן קצר סבא יוסף, חייל משוחרר מהגדוד העברי, עם כמה חברים חמושים ברובים, וכבר יודעים לספר על רצח העולים ביפו ועל רצח הסופר י.ח. ברנר.
אנחנו גאים בך אמא על שזכית לקחת חלק כתלמידה וחניכה בניסוי חינוכי ייחודי ומרתק הוא "בית החינוך לילדי העובדים" בת"א. מוסד שהיה לו משקל משמעותי בעיצוב עולמך ודרכך כמחנכת וכאדם.
אני מאד גאה בך ואפילו מקנא בך שזכית להשתתף ב 1942, יחד עם אחיך בן עמי ז"ל, במסע הנועז והחלוצי של סמינר הנוער העובד למצדה בראשות שמריה גוטמן ובגילוי וחשיפה של שביל הנחש.
חלק נכבד מחייך הקדשת לחינוך- כמורה צעירה בעמק הירדן וכמורה ומנהלת בית הספר בגבע ובעיקר כמורה ומחנכת של נערי עליית הנוער שלחינוכם וקליטתם התמסרת בכל מאודך וראית בכך ייעוד ועבודת קודש ממש. רבים מחניכייך אלה שגם הם כבר סבים לנכדים עוד שמרו איתך על קשר עשרות בשנים.
אנחנו גאים בך אמא על שהקמת את הארכיון בגבע, ארכיון לתפארת המשמש עד היום כארכיון קיבוצי לדוגמא.
בגבע פגשת חלוץ צעיר, אבא אנשל ויחד הקמתם את משפחת רכס שלנו והבאתם לעולם אותנו, צביקה, דרור ודינה. יחד עם אבא נתתם לנו בית חם ואוהב והקניתם לנו את אהבת הארץ הספר והדעת ולימדתם אותנו בשטח ממש את חשיבותם וערכם של בית ומשפחה.
כבר אמרנו, מעטים מגיעים לגיל כל כך מופלג. מי כמוך יודעת שהזקנה אינה תענוג. בגידת העיניים כבדות השמיעה ותעתועי הזכרון היקשו והעיקו על שנותייך האחרונות וגם הפרידה מאחיותייך הקטנות והאהובות הדסה ורות ומאחיך בן עמי ובת דודתך פרידה הכאיבו לא מעט.
משפחתנו המורחבת כוללת היום 11 נכדים ו-23 נינות ונינים והשלשלת לא רק שלא נותקה אלא חיה נושמת וגדלה. יחד איתך, כאבנו את אובדנו בטרם עת של צביקה שלנו בנך, בכורך ואחינו הגדול.
עד ימייך האחרונים נתת לנו את התחושה כי שלומו ומצבו של כל אחד מילדייך, נכדייך ונינייך ושל אחייך ה"קטנים" וצאצאיהם יקרים וחשובים לך מכל.
אני רוצה להודות בשמי ובשם כל משפחתנו לעובדי בית סביון ולאנשי מערכת הבריאות בגבע על הטיפול המסור והנאמן שהעניקו לך.
אמא יקרה, תם המסע, אנחנו גאים בך ואוהבים אותך וכבר מתגעגעים.
דרור
תודה בערוב יום
אני מבקש לומר תודה למרים רכס על שנים של הכנסה לביתה להיות כבן המשפחה. ביום הראשון שלי בגבע, ניגש אלי בכתה ילד שחום עור, ואמר לי תוך שהוא מרים ידו ופותח אצבעותיו: "שמע! אני צביקה ובאתי לקחת אותך אלינו הביתה. אנחנו האפוטרופסים שלך". זכורה לי אותה הליכה לשיכון ותיקים, היישר לבית הדרומי בחדר הדרומי, שם ניצבה מרים וחיכתה לי, בעוד אנשיל היה בגינה עם מטפחת למצחו. המשלחת הקטנה שלנו שיצאה מהכתה בבית אתקין, הגיעה בשלום ליעדה. מפה התחיל האימוץ שלי במשפחת רכס.
לא הייתי ילד חוץ ראשון בביתם, היו לא מעטים כאלו לפני, כי מרים, שהייתה מורה בכיתות בית הספר בגבע, חשבה (כך אמרה לי פעם) שזה נכון לאמץ ילד שבא מחוץ לקבוצה. היא עשתה זאת בלב שלם, ודאגה שגם בני ביתה ינהגו כך. פשוט חשתי כל השנים את היחס הטוב שנבע מרצון. נראה שבזכותה בעיקר, הם אמצו את ילדיי החוץ מתוך הכרה ולא מהכרח.
קשה למצוא בית ציוני יותר מבית אנשיל ומרים - הביוגרפיה שלה שמתחילה בבית של אנשים שהם ובניהם נאחזו בידיהם באזורי ארץ ישראל, שהתרבות העברית היא השלטת היחידה בבית, שספרי הילדים שלהם נבחרו בקפידה ולכל אחד מהם היה מסר אנושי-יהודי- תרבותי, והם קראו בהם. בבית זה היה מותר לומר את שמו של משורר אחד, ביאליק. מרים רכס ישבה על ברכיו ושמעה אותו וקראה בשיריו וציטטה אותם. אני חושב שהוא היה המצפן התרבותי הבלעדי שלה. הייתה חלוקה בבית זה - אנשיל איש פרגמטי ביסודו, היה אחראי על המתמטיקה והמקצועות הריאליים לענפיהם, ובכל השאר, בכל מה שקשור לחיי הרוח, מרים הייתה הכוהנת הגדולה. כשם שהתמסרה להוראה, כך התמסרה לבני ביתה. היא חלקה בנדיבות את הידע העצום שאספה כל חייה עם כל בני ביתה, כולל עם ילד החוץ שבא מירושלים. עם כל חיי הצניעות שבו חיו בימים ההם היא דאגה שהבית יהיה מטופח וימצא בו גם משהו מתוק לערבו של יום.
מרים דאגה תמיד שארגיש בטוב. היא הייתה מתחקרת אותי לפרטי פרטים איך הרגשתי בכתה, ואם קשה לי למסוק זיתים, ואחר כך אם אסיף תפוחי האדמה מתנהל כמו שצריך, והייתה שואלת איך נראים לי חיי בית הספר בגבע, ומה דעתי על המדריכים שלנו. היא תמיד שאלה אם היא יכולה לעזור. הבנתי שהיא רוצה למקם אותי במקום טוב ושארגיש כמו בבית. למשל נוצר מצב בו במשך כשנתיים ערכתי את העיתון הכי נפוץ בחברת הילדים, "הד הגבעה" שמו. מרים הייתה מרוצה מאד מכך, ואמרה לי ש"התערֵית בגבע" ... זכורה לי פעם נוספת, במוצאי שבת כלשהי, כשאמרה כי שמעה "שהבקעת שער בכדורגל" והוסיפה "ואני מרוצה". כשאמרתי לה: "אה... הכנסתי גול", הבנתי מיד שטעיתי. גם משחק כדורגל קשוח כפוף לחוקי העברית הנוקשים יותר ממנו.
הורי באו מעת לעת לגבע וזכו לאירוח של משפחת רכס בביתם. הם באו בתחבורה ציבורית, כל פעם אחד ההורים. אבא היה מבקר בביתם, שותה תה, משוחח אתם על עניינים חשובים והולך אחר כך לישון בחדרי שבבית החדיש מרובה הסדקים. לפני בואו לשם, מרים הייתה עושה מבעוד יום "סיור מקדים", מחליפה סדין שראה ימים טובים בסדין נקי, בודקת את החדר ואת השירותים שבחוץ, מעירה ומנחה לשפר, ורק אז מאשרת לי להמשיך במעשיי. אמא שלי קיימה ביקורים קצרים יותר, ובסופם חשה לעין חרוד, ביתה משכבר. שני הורי וכן אחיותיי, עמדו בקשרים יפים עם אנשיל ומרים, קשרים שנמשכו שנים רבות.
גם כשבגרנו ונישאנו והבאנו ילדים לעולם, מרים התעניינה תמיד לשלומם ולחינוכם. אף בשנותיה המאוחרות היא הסתייעה ברקפת כדי להוציא לאור את ספר זיכרונותיה. מרים ציינה בסיפוק שרקפת מדקדקת מאד בעברית, ורקפת נהנתה לשמוע סיפורי עברה של מרים.
כעת, כשהמסך ירד על חייה, זו העת לתודה נוספת למרים ולאנשיל ולבניהם, על שפתחו את ביתם ואת ליבם לי ולילדי החוץ האחרים שקדמו לי.
דוד שטנר