הספד ליורם רובינשטיין

 

משהו השתתק בגבע אמש. יורם רובינשטיין - איש נמרץ שאי אפשר להתעלם מנוכחותו, הלך לעולמו.

יורם נולד בחורף 1940 לשני עולים מאוקראינה. שושנה ומיכאל נפגשו בחווה החקלאית בחדרה והתחתנו שם. שני אנשים חרוצים ונמרצים הקימו משפחה וילדו את יורם. האבא – מיכאל, התפרנס מצעירותו כנהג משאית חלוקה של חברת 'בלו-בנד'. לצידו בקבינה הושיב לא פעם את בנו הבכור יורם, ואיתו חצה את דרכי הארץ. הילד למד את הארץ על כבישיה ואת המשאית על נסתרות המכניקה שלה. כשאביו היה חולה, נהג יורם את המשאית במקומו.

כשהיה יורם בן 8 שנים, עברה המשפחה לחיפה. שם השתקעו, שם נולדה אחותו דבורה ושם עברה עליו ילדותו. את היכולות והעניין הטכניים תיעל יורם ללימודי מקצוע במכונאות. הוא למד בבית הספר 'בשמת' שליד הטכניון הישן. בתום יום לימודים היה לובש סרבל עבודה ויורד לטירת הכרמל לעבוד כשוליה במפעל. מעבודה זו מימן את שכר הלימוד שלו ותמך בפרנסת המשפחה.

את שעות הפנאי בהדר הכרמל העביר יורם בביתו השני – 'התנועה המאוחדת'. שם התחנך לחיי קיבוץ ורכש את חבריו לחיים - חברות איתנה שנמשכה עד עצם היום הזה. עם חבריו הלך יורם לשל"ת בנח"ל כשהם מצטרפים למסגרת מתל-אביב. יחד הלכו לקיבוץ 'גבים' ושם הפכו לגרעין מלוכד. ב'גבים' התגלה כשרונו הפלאי של יורם בתיקון כל כלי רכב. יורם ידע לתקן או לקלקל כל טרקטור שחפץ. לרוב תיקן אך כשעלו לו על העצבים גם קלקל טרקטורים לכל מי שבלבל לו את המוח. מחבריו זכה לשם 'גמישי' בשל גופו הרזה, החזק והספורטיבי. המזג הסוער שלו ושבט לשונו המצליפה זכו להד כבר אז.

פרק ההגשמה של הגרעין היה בקיבוץ 'משמר דויד'. שם פגש יורם את ניבה פרידלנד – בת גבע שהייתה במקום במסגרת שנת שירות לאחר הצבא. מהר מאוד הפכה ניבה ל'ניבה ק.' על שם הקבינה שבה הייתה נוסעת עם יורם לכל טיול של הקיבוץ והגרעין. חסר היה לחברי וועדת הטיולים של משמר דויד, אם שכחו להכין לניבה סנדביצ'ים לטיול.... חיבור זה הפך במהרה לחתונה באסם של משמר דויד, לחתונה הגיעה המשאית של לובק'ה עם חברי גבע. החיבור עם משפחת רון עוד יאריך שנים. כשהייתה ניבה בחודש התשיעי להריונה הראשון, היא החליטה לחזור לגבע ויורם יחד איתה.

עינת נולדה בגבע, בת בכורה לניבה ויורם. אחריה נולדו ורד, מיקי ודרור. הילדים הקימו משפחות שהיכו שורש בארץ ובסביבה. לניבה ויורם נולדו 11 נכדים ושני טרקטורים – גלעד ועמית.

בימיו הראשונים לקח יורם חלק בהקמת מפעל 'בקרה' והוא מופיע עם חברות וחברי המקום בתמונת חלוצי התעשייה. במהרה עבר יורם לעבוד במוסך. ידי הזהב שלו קסמו לגדול המכונאים – מרדכי שמחוני, והוא קיבל אותו והעריך את מעשי ידיו, דבר שהיה נדיר מאוד אצל מרדכי.

יורם – מהיר ועצבני, היה אדם שקולו הדהד במוסך לאורך שנים. קללות וגידופים לצד צחוק מתגלגל וחיקויים של חברי גבע, היו חלק בלתי נפרד מהרפרטואר של דוקטור רובינשטיין. הוא היה יכול לפרק טרקטור לגורמים ולהרכיבו מחדש ללא חשש וללא טעות. זכור במיוחד ריתוך שעשה בקומביין שבור – ריתוך שאיש מלבדו לא הצליח לעשות.

לצד העבודה במוסך של גבע ובמוסכי קואופרטיב בית-שאן חרוד, לא נטש יורם את חיבתו לנהיגת הטיולית וטיפוחה. יחד עם קובי ואיצ'ו, אהב לקחת את חברי גבע וילדיה לכל יעד בארץ ובחצי האי סיני. כמו בילדותו בחדרה, נהג יורם לקחת את בנו הבכור - מיקי, כשהוא יושב בקבינה ולומד להחליף הילוכים מגיל הגן.

את עינת שכלו ניבה ויורם בשנת 2007. עינת הקימה משפחה עם אלי במצפה שלם, כשהתגלתה מחלה ממארת אשר כילתה את חייה בנחישות ובאכזריות. ניבה ויורם לא איבדו הזדמנות לעבור ולבקר את עינת, אלי והנכדים, עד שעינת נפטרה בדמי ימיה והותירה את ניבה ויורם הורים שכולים וכואבים.

הכאב והצער לא החלישו את יורם. בגיל 75 החל, יחד עם חבריו לילדות, ללכת בשביל ישראל. פרויקט זה הושלם עד גיל 79 כשהם משלימים את כל קטעי השביל כולו. יחד עם שמוליק פרידמן מרמת צבי, נסע יורם לטיול ג'יפים בקירגיזסטן בגיל 78. אולם, כשהחלו לתכנן את ההליכה בשביל הגולן, החל יורם להרגיש חולשה וחוסר יציבות.

כשקבעו הרופאים כי יורם לקה בסרטן הוא היה מופתע מאוד. לא הסתדר לו שהסרטן יכול להכות באיש חזק ונמרץ כמוהו. אולם לא יורם ירים ידיים. הוא יצא לקרב חייו במרץ ובאופטימיות האופייניים לו. בכל פעם שיכול היה, היה קופץ לבקר את מוסך הטרקטורים שלו, לא חדל להתעניין במה שקורה בגבע ובארץ, מזמזם לעצמו שירים מצחיקים ודוהר על טרקטורון הג'והן-דיר הרעשן שהפך להיות סימן היכר שלו. אולם, אחרי שנת מאבק קשה, הכריעה המחלה את יורם ואמש החזיר את נשמתו לבורא, כשהוא בן 82 כמעט, תמיד צעיר לגילו.

סוג של שקט השתרר בגבע עם לכתך יורם. אתה חלק מהפולקלור המקומי ודמותך הרזה והנמרצת לא במהרה תיעלם מהמדרכות.

ימתקו לך רגבי אדמת גבע.

אורי