נחמן רז (ריז'יק)
נולד 8 לדצמבר 1924 (י"א בכסלו תרפ"ד) בבית החולים המרכזי בעמק, ליד מעיין חרוד.
גן ילדים ובית ספר בגבע. סיים יא' בתש"ב (1942).
1943 - 1944 - עבודה בגבע: עגלונות, מספוא.
1943 - תש"ג - יב' מקובצת לבני הקיבוצים בירושלים (3 ח').
1944 - 1945 במזכירות הנוער העובד, ת"א - מח' הכשרות צעירות.
1945 - 1947 – גבע - פרדס.
1947 - 1948 - מזכירות הנוער העובד תל אביב' מחלקת הכשרות; מזכיר.
1949 - גבע- פרדס.
1950 - 1952 - גיוס לנחל; אגף חברה וגרעינים; ק' חינוך.
חתונה עם נירק'ה.
אבא היקר!
זיכרון ילדות די מוקדם שלי מגיל הגן, הוא סטירת לחי מצלצלת שחטפתי ממך רגע לפני שהאוטובוס מניע ונוסעים לצעדת הגלבוע, ואני רצה הביתה, ממררת בבכי, מספרת לאמא שמקבלת את הידיעה בתדהמה וזעם ולא מדברת איתך שבוע...
אין בזיכרון חזק זה כדי להעיד על אבהותך.
עובדת היותך איש ציבור גרמה לי לרוב תחושות אי-נוחות ובושה, אך לצד זה זכיתי בשל כך גם בחוויות מאוד כיפיות ומיוחדות לילדת קיבוץ: לנסוע איתך בחופש ל״איחוד", לחצות לבד את הכביש במעבר חציה, ללכת לבד לטייל ב״לונדון מיניסטור", לשתות מיץ במזנון, לשבת ימים שלמים במשרד משלי, לענות לטלפונים דמיוניים, לתקתק במכונת כתיבה מסמכים דמיוניים, לעשן עפרון כמו צפויקה המזכירה ולצבוע את הציפורניים בטיפקס ורוד כמו נצחיה, המזכירה השניה.
על נחמן
היה יום יפה בעולם. שבת בבוקר, שמים כחולים ושדות ירוקים. בדרך העולה מחירבת קארה לגבעת המורה פסעה לה קבוצת ילדים כבני תשע או עשר, בנים ובנות - זה מושך בצמתה של זו וזו יש לה מה להגיד להוא ויש מי שמספר בדיחה של ילדים וצוחק בקול גדול ואחר חולם בהקיץ ומלמל שברי משפטים חסרי פשר על אחוזים ואיזוטופים ואורי מלמיליאן. כל ילד עולם ומלואו, כל ילד יחיד ומיוחד.
במרכז פוסע נחמן במכנסיים כחולים וחולצת עבודה אפורה, מקל בידו ואולר לקילוף תפוזים בכיסו. והוא שהופך אותנו לקבוצה. עם האחד ידבר ולשנייה יקשיב ולאחר יעיר. בחורשת האורנים למרגלות גבעת המורה עוצרים למנוחה, נחמן מקלף תפוז ומספר סיפור.
סיפור על ההוביט שעם אולר, קופסת גפרורים ואספירין עבר הרפתקאות מפחידות אימים ואף פגש בטוסברהינדי הגיבור (או שמא ברמלי?) ואחר כך בניחותא ממשיכים ועולים.
אותו יום, בזכות אותו איש, היה זה אפשרי שקבוצת ילדים בני תשע ועשר תעלה ברגל מגבע לנבי דחי שבראש גבעת המורה לא כאיזה מסע תחרותי או אתגרי (לצורך הגשמה עצמית?) אלא כטיול מהנה של שבת בבוקר.
האם במציאות אחרת היה זה אפשרי שקבוצת הילדים שבגרו תוסיף ותטפס אל ראש הגבעה?
אינני יודע. כל אחד מאיתנו גדל והלך בדרכו, אך התקופה של נחמן כמטפל שלנו בבית כולל צרובה בתוכי כמו נוף העמק ואני נושא אותה כמו זרעי הסביון שמתפזרים ברוח.
יהי זכרו ברוך
נעם פלג
תודה תודה תודה על שנולדתי לאבא כמוך
כל כך בטוח ויודע ומאמין בדרך,
וכל כך מבולבל ואבוד בזוטות הקטנות של החיים, שאותן ניהלה אמא בטבעיות מוחלטת ובשנים האחרונות במיוחד עת שמרה עליך שהזדקנות הגוף לא תבייש או תביך.
אתה, שתמיד מכיר את המילים והביטויים והעובדות והרעיונות, אבל כשצריך לקדוח בקיר ולתלות מדף קוראים ליוסיק כדי שיהיה ישר ויציב ותלוי ועומד.
אבא שלעולם לא יגיד מילה שאינה בדיוק מה שהוא חושב, לעתים גם אם היא פוגעת בזולת, אבל הוא גם זה שיצא לתמוך בחלש וחסר האמצעים, גם אם זה נגד החלטת הרוב.
האמת החותכת הזאת נחתכת ומתפוגגת בסיפורים ודמיונות וגוזמאות ולרוב- אסור לקלקל סיפור טוב עם עובדות.
אבא שלעתים כועס ומתפרץ וזועם, בעיקר כשמקטרגים על כור מחצבתו, טבור העולם, השורש, גאוותו - גבע שלו, שהלכה והשתנתה אל מול עיניו והוא הלך ונעשה מריר ומאוכזב, כאהוב שננטש ע"י אהובתו ועדיין ממשיך לאחוז בכוח היפה והטוב שבה.
אני רוצה להודות על המעגל השלם והעגול והמלא שהושלם בזמן האחרון, ובעיקר בשנה האחרונה.
זמן בו מיציתי את הביקורת והטענות והתאפשר לי פשוט לאהוב אותך כל כך על כל צדדיך, ועל שהתאפשר וניתנו הזדמנויות לומר ולבלות ביחד. על שהספקנו, על כל הרגעים השקטים של היחד: על ארוחות הבוקר בשבת, על ההפלגה הנפלאה, על המסיבות בהן אתה מנגן בבנג'ו ובמנדולינה ובתערוכה האחרונה שלי, בה היית כה מעורב, סקרן ונרגש. על שציירת ורשמת בחופש גדול ודייקנות. רוצה להודות על כל מה שנטעת בי ונתת לי.
נעה
משיריו
"הפרווה"
פורים תשי'ט 1959
לפי מנגינת "הרוכבים"
מילים: נחמן
בלילות העמק הקרים
בכבישי העמק הישרים,
שמה, שמה מול גלבוע
בין עצים וכוכבים
משתפך לו שיח אוהבים:
- "קור כלבים, מה ארעד
וליבך לא ילהט!"
- "הוי לא בי הצרה
אשמה המתפרה!"
פרץ אז ויכוח, פרצו הטענות
מלב מלא מלהט אהבה
"את חום הלב, נחזירה, שלום והבנות
אם לצוואר נצמידה בדל פרווה".
בין הרי הקרח הצחורים,
בין הרי הקרח הקרים
שמה, שמה מול ירח
הזוהר בין כוכבים
התאספה מועצת הדובים.
הם יושבים ודנים
על צרות הזמנים,
הם יושבים לבדם
על הקרח מול הים.