לדודה רוחיק האהובה
כתבה ניצן
יום לפני שהלכת לעולמך, עלית במחשבתי ונזכרתי בך ובזה שכבר יותר משנה לא ראיתי אותך... זיכרון שמעלה כמובן רגשות אשם ועוד הרהורים על הערך בביקור אדם שכבר אינו מכיר אותך וכו'... למחרת התבשרתי על מותך בשנתך, כמה טוב לך. רוחיק, את היית דמות משמעותית מאוד בחיי, ממש דמות מופת.
עוד בילדות, מאוד אהבתי שה"שתיות" המשפחתיות במוצאי שבת נערכו אצלך. אהבתי את ביתך היפה, החמים והנעים, את האירוח ואת האווירה.
מכיתה ז' עד ט' היינו צריכים לעבוד 3 פעמים בשבוע משתיים עד ארבע בענפים שונים ואני בחרתי לעבוד איתך בחדר אוכל. ממך למדתי לעבוד ואת היית המודל שלי במשך השנים: שילוב של מסירות וחוסר יעילות.
מגוון מטלות אהובות יותר ואהובות פחות: לנקות את החירבונים של ה"דרוזופילות" כלשונך (עם הז' המיוחדת שיוצאת דרך השיניים בצליל מיוחד) מהחלונות, לנקות את רגלי הכיסאות, לעשות את "הפינה" – פינת שטיפת הידיים, לנקות את קורות המרפסת מחרא של יונים, למלא מפיות ("לא לדחוס! אי אפשר להוציא ככה"), להביא מפיות מדבורה, לנקות את קנקני הנירוסטה ועוד ועוד...
אבל הכי אהבנו (דינה דורון ואני), לשתות איתך תה ועוגיות שהיינו מכינות במחסן הקטן שלך בסיום העבודה ולשוחח על הא ועל דא. לא תמיד היה לך זמן לזה וכשלא היה, נורא התאכזבנו, אבל את השתדלת..
לקבל ממך משימה בזמן החופשים כשהיינו עובדות ביום ולא אחה"צ, היה דבר מאוד מאתגר. היית מתחילה (תוך כדי תנועה) בהנחיה, אבל פתאום עינך הייתה נחה על סמרטוט זרוק לא במקום, על כתם קוטג' בהגשה או על דבר מה שלא במקומו ותוך כדי הנחיה, היית רצה לטפל בטעון טיפול לדעתך, כך שהיה לך קשה מאוד להשלים את המשפט ואנחנו, היינו רודפות אחרייך בחוסר אונים, מנסות להבין מה בעצם רצית מאיתנו... (אולי היום היו קוראים לזה הפרעת קשב וריכוז?)
גם לאכול איתך ארוחת בוקר היה מאתגר כי תמיד היית מגיעה אחרונה לשבת, מכיוון שראית כל מיני דברים בדרך... אבל לראות את הנאתך מצלוחית דייסה עם קוביית חמאה וזיתים (שוב, ס' וז' מיוחדות), היה שווה את הציפייה.
לא אשכח איך פעם השכבת את דינה וסמדר מתחת לפסנתר לארוב ליונים שהיו נכנסות דרך התקרה, כדי לראות מאין הן באות..
הייתה לך סבלנות והיית דנה לכף זכות כל מיני סוגים של עובדים ועובדות. התפעלת מאוד מעבודה יסודית ויעילה, אך מצאת נקודות אור גם בעובדות ועובדים שאיכות עבודתם שנויה במחלוקת...
גם לדירתך השנייה, מעל אלברט, מאוד אהבתי לבוא, לשוחח, להתכבד בעוגת תפוחים (את תמיד אהבת את השרוף) ולשתות מיץ עם סודה. ("אני נורא אוהבת את המוגזים", ס' וז' מיוחדות). תמונת החמניות של ואן גוך, כריות רקומות של יעל כהן, תמונות של הילדים והנכדים של אמי ולאה'לה. לא מאוד מסודר, אבל מאוד חמים ונעים. תמיד הרגשתי בנוח ורצויה.
צחוק סטקטו אופייני – אה אה אה אה אה, כפות רגליים קטנטנות, שקשה למצוא נעליים למבוגרות במידה כזו.מצד אחת היית מאוד צנועה, אך ממש לא סגפנית. ידעת להנות מהחיים: מאוכל שאהבת, מתכשיט ובגד, מסרט או הצגה וממפגש עם אנשים. והיו לך כל מיני אמירות משונות כמו: "האוכל בבית חולים מצוין!" (אחרי אשפוז) או "הטייסים האתיופים נהדרים" (אחרי טיול באתיופיה).גבע בשבילך באמת הייתה טבורו של עולם והמקום החשוב ביקום. גם אחרי הרבה שנים שכבר לא הייתי בגבע, כשנפגשנו פעם, הסתכלת עלי ואמרת "נו ניצקה, לא הגיע הזמן לחזור לגבע?"..
אני לגבע לא חזרתי, אבל את רוחיק, תמיד תהיי חלק גדול ומהותי בשבילי של כל מה שהוא טוב ויפה בגבע.
אוהבת לעד, ניצן