הנצחה בקבוצת גבע

דניאל רז –  ציוני דרך

1926 - נולד בבית החולים הראשון בעמק במעיין חרוד, ב- 27 לחודש יולי, מוצאי ט"ו באב. בן שלישי ליעקב ושרה ריז'יק - רז, אח ליוסיק הבכור ולנחמן. מספר שנים אחריו נולדה בלידה טבעית שלישיית בנות – לאה, רחל ורבקה (שמותיהם נבחרו כדי להשלים ביחד עם שמה של שרה אימן, את שמותיהן של "ארבע האמהות"), התינוקת רבקה'לה נפטרה, אך לאה'לה ורוחה'לה הקטנות, שרדו והגיעו לגבורות.

1929 – היה בגן הילדים עם הגננת נחמה קושניר.

1933 – בכיתה א' למד עם המורה דבורה דוידזון עם יתר בני מחזור ב' בגבע: יובל גוריון, עמנואל (נונל) רוזן, אליעזר קולר, דינה'לה הורביץ ומרדכי אפרתי (שלימים היה למפקד בפלמ"ח והונצח בשירו של חיים חפר- "מוטי").

1936 -  כיתה ד' למד עם המורה נעמי סמילנסקי, אשתו של הסופר ס. יזהר, שזכורה כמורה נערצת. בשנה זאת יצאו איתה לטיול שנתי למעיינות מוחייבה שעל הירמוך. הם נסעו ברכבת העמק עד אל-חמה ומשם המשיכו ברגל עד למוחייבה ובחזרה.

בטיול קיץ של מחנה חבר-הקבוצות בקרית ענבים שטו בסירה מסביב לכל ים המלח.

1944 – בכיתה י"ב עבר את בחינות כניסה לאוניברסיטה העברית והיה ל"סטודנט הראשון" בגבע.

1945- 1947 - למד באוניברסיטה העברית במחלקה לביולוגיה ביחד עם טוביה קושניר, יעקב ורמן, דני זוהרי, נגה הראובני ואחרים.

1947 –   התגייס לפלמ"ח, לחטיבת הנגב ועבר קורס מכ"ים של הפלמ"ח במחנה ג'וערה שליד קיבוץ דליה. בזמן הקורס השתתף בהדיפת כוחות קאוקג'י מקיבוץ משמר העמק.

בין המפקדים והמדריכים היו – חיים "כידוני" (חיים בר-לב), רפי "המסריח" (רפאל איתן) ורפי "התרנגול" (רפאל גינצבורג).

1948 –   עם פרוץ מלחמת העצמאות, היה מ"כ בגדוד השביעי של חטיבת הנגב ועסק באימון חיילים עולים במחנה דֶפּוֹ, שליד קיבוץ רוחמה. לאחר מכן מונה לסגן הקמ"ן בגדוד תחת פיקודו של עוזי נרקיס. מפקדי הפלוגות היו: "בּרן", "בּיבּי", "סוֹלל" ו"תִיקִי". השתתף בקרבות: ביר עסלוג', עיראק סועידאן, והיה בין הסיירים שהובילו את כוחות הגדוד אל מפרץ אילת (אום רשרש). בערבו של ה- 9 במרץ 1949 נכח בהנפת "דגל הדיו" על ידי אברהם אדן ("ברן").

1949 – בתום הקרבות שב לאוניברסיטה והשלים את לימודי הבוטניקה והמקצועות המשניים – גיאולוגיה וביוכימיה. קיבל את תעודת הבוגר - B.A..

1951 – חזר לגבע ולימד מדעי הטבע בבית הספר המקומי, במסגרת זו הקים מעבדה ובה אוסף מאובנים בבנין "בית אתקין". בו בזמן הרחיב את ענף החרובים בשיפוע המערבי של ואדי "סידר", עד לאזור "מסתרי הארנבות".

1954 – נישא לאסתר אדמונית (קרזנר) והם חיו בקבוצת גבע.  

1957– נולדה בתם הבכירה דפנה-מיכל. כשלושה חודשים לאחר הולדתה נסע עם משפחתו כדי ללמוד באוניברסיטת UCLA בקליפורניה.

           בשנת 1959 נולדה הבת השנייה  פנינה-שפרה (פֶּנִי).

1961 – התגרש מאסתר, חזר לגבע והמשיך לעבוד בחרובים וללמד בבית הספר המקומי.

            באותה תקופה נטע את מטע השקדים הראשון באדמות זרעין והחל לנהל את הענף החדש. לשם כך נעזר בבעלי ניסיון מהאזור (כפר תבור, כינרת ומשתלת שיבלי), ובידע שצבר על זני השקדים בקליפורניה. לצידו עבד יהודה (יוּיוּ) רם ז"ל שנפל מאוחר יותר במלחמת ששת הימים, ואחריו נכנס לעבוד צביקה רכס.

1962 –  התחתן עם פועה והיא עברה לגור בגבע. התחיל לעבוד גם באגסים ונטע את מטע הפקאנים.

            נולדו: גיא (1964), לילך (1966), תומר (1968) ומורן (1970), ניצן הצטרף למשפחה כבר ב- 1964.

1970 –  יצא שוב לארצות הברית והביא לארץ את המכונה הראשונה לניעור שקדים, ה"שייקר".

1975 – עבר להדריך במחלקת המטעים שבמשרד החקלאות ובמסגרת זו פרסם חוברות הדרכה על השקד והפקאן. במקביל ניהל את ענף הפקאנים בגבע ונסע לסיורים מקצועיים רבים בכל העולם (ספרד, ארה"ב, קניה ועוד). ליווה והדריך את אנשי המטעים של כפר חרוב.

1976 – דפנה ופני הגיעו לביקור בגבע כדי להכיר את אביהן ומשפחתו החדשה, מאז נשמר קשר רציף של מכתבים וביקורים.

1985 – חזר לעבוד במשק וסייע בהקמת מפעל "שקדיה". עבד בבקרת איכות, גינון, הדברה וכאחראי מחסנים, אך המשיך בקשר עם משרד החקלאות ויצא מטעמו לסיורים והדרכות.

1997 – סייע במטעים והתחיל במחקר על עץ התאנה. במקביל התחיל להשתלב כעובד תעשייה במפעל בקרה.

2001 – פועה חלתה בסרטן ונפטרה בחטף.

בסוף אותה שנה פרסם חוברת מחקר על התאנים, בסיועם של דני יקיר, תומר ולילך. באותו זמן המשיך לעבוד במפעל בקרה ומדי פעם יצא לטיולים בארץ ובעולם.

2009 – בגיל שמונים ושלוש החליט לפרוש מהעבודה במפעל ובילה את זמנו בקריאה, בטיולים רבים, האזנה להרצאות בבית סביון (מרכז לקשישים) ובעבודות יד ב"סביונית" שבגבע.

3.9.2010 צלל דניאל לעולמו ב"סחנה" בעת שבילה עם משפחתו.

דניאל, אחי!

כתב נחמן

ראה, על דברים הרבה שוחחנו, בעיקר בשבתות בעת ביקורינו אצל חיה, גיסתנו הגדולה. פעמים הרבה קצרה רוחי למשמע חזונותיך הקודרים שבהם היית נוהג לסיים כל שיחה. והנה, הפעם – הבה נשוחח שיח-יחיד, דברי ברכה ופרידה.

דניאל, נוהג היית לפזם בינך לבין עצמך מין ניגון יהודי שכזה, בטון של ספקנות מתוזמרת, מין המהום שצריך פענוח, כי בכל פעם נראה שיש לו משמעות אחרת, אבל הוא תמיד קיים, ה"אֶח-אֶח-אֶח" הזה שאליו מתלווה ה"נֵי-נֵי-נֵי" וכשהוא נשמע, מתחזק הביטחון שאכן זה באמת אתה, דניאל, כי מי עוד נוהג כך?