דניאל, אחי!
כתב נחמן
ראה, על דברים הרבה שוחחנו, בעיקר בשבתות בעת ביקורינו אצל חיה, גיסתנו הגדולה. פעמים הרבה קצרה רוחי למשמע חזונותיך הקודרים שבהם היית נוהג לסיים כל שיחה. והנה, הפעם – הבה נשוחח שיח-יחיד, דברי ברכה ופרידה.
דניאל, נוהג היית לפזם בינך לבין עצמך מין ניגון יהודי שכזה, בטון של ספקנות מתוזמרת, מין המהום שצריך פענוח, כי בכל פעם נראה שיש לו משמעות אחרת, אבל הוא תמיד קיים, ה"אֶח-אֶח-אֶח" הזה שאליו מתלווה ה"נֵי-נֵי-נֵי" וכשהוא נשמע, מתחזק הביטחון שאכן זה באמת אתה, דניאל, כי מי עוד נוהג כך?
"חקלאי נאור", זו היתה משאת נפשו של אבינו יעקב ז"ל, כאשר חלם על דמותו של האיכר-לעתיד, החקלאי, המתיישב, איש הקבוצה. בר-אוריין היה, נוטע מומחה, איש- דֶשן ואוטודידקט. אותך עודד לצאת ללמודי טבע וחקלאות באוניברסיטה עוד בטרם היה זה מקובל במקומותינו. אחר כך חווִיתָ וחיית את מוראות מלחמת השחרור הנוראה ההיא, ולא סיפרת כמעט דבר. עם סיום הלימודים ושוך הקרבות – שבת לגבע ונרתמת בכל מאודך לנושא החינוך בבית הספר המקומי. כמה נמלא אבינו שמחה וגאווה על שזכה לראות בהמשך מפעלו וחזונו.
הקמת לך משפחה קטנה ונסעת לארצות הברית, אך שבת אלינו לבד, שבור, כואב ושותק. ובבית, כשאתה מלא רעיונות ויוזמות – העלית את הרעיון להמשיך ולנטוע חרובים גם בחלקו הדרומי של "השיפוע" המסולע, למען אספקת מזון לרפתות. עצי פרי רבים מן הארץ ומן העולם הבאת לגבע, למטעים ולחברים, חקרת ופיתחת את גידולם עד שהפכת לבר-סמכא בתחום. ולבסוף – שבת אל אהבת נעוריך: התאנה על פריה העסיסי, רזֵי הרְבִייה והצמיחה של העץ וסודותיו שרובם עדיין אפוף תעלומה. וגם אותה צִרעה שלא הרפתה מסקרנותך: כיצד היא פועלת?
דניאל, דניאל, ניי-ניי-ניי ואח-אח-אח, אולי שמת לב ואולי לא, כשאתה פותח לספר על נפלאות התאנה והצרעה, ועל טיפת השמן המוזלפת על הפרי – דומה אתה ליהודי המספר בשבחה של ארץ-ישראל ותורת-ישראל ועם-ישראל. מספר ומספר ושוכח עולם ומלואו, עד שכמעט ותתיש את המאזין לך.
מה מאושרת היתה אמנו שרה משראתה שעל אף השיעול העמוק שליווה אותך מילדות וגרם לה לדאגה רבה– צמחת והיית לאדם בריא וחסון!
הקמת לך משפחה חדשה, וביחד עם פועה רעייתך ואם-ילדיך, אשת-לפידות מוכשרת וזריזה, הפכתם את המקלט שליד ביתכם לפינת קסם ומרגוע. תחת תקרת גפנים מטפסות, שהשמים נשקפים בעדה, רוח מערבית נעימה מנשבת בה ואשכולות-אשכולות של ענבים תלויים ממנה, ומהם נרחצים ומוגשים צוננים לנאספים. עם כל סלסלת תאנים מתקתקות נוטפות דבש ואשכול ענבים עסיסי, שנהגת להגיש לנו בחיוך של מבוכה, בלב רחב ובידי איכר מחוספסות ומנוסות – נמלאנו תודה וברכה אליך ועליך.
לאחר המכה שהוכֵּיתָ, עם פטירתה בלא עת של פועה, הרבית לבוא אל פגישות "מוצאי השבת" הקבועות בביתנו. נהגת להיכנס בשקט, כשעל פניך נסוך מין חיוך מתנצל של מבוכה ושמחה, ובידיך תמיד איזה כלי ובו פרי רענן, נקי וססגוני: גרגרי רימונים, ענבים, תאנים או שסק, תמרים או צָבָּרִים קלופים, צבעוניים וצוננים, תאווה לחיך. מגיש בידיים פשוטות לשולחן, מתיישב בצניעות בקצהו, ושוקע בשיחות ממושכות עם ילדינו שהיו מאזינים באהבה ובדריכות לסיפוריך שאת רובם כבר ידעו בעל-פה.
אהבת-הטיולים, אותו שכרון לארץ-ישראל, לא הרפתה ממך עד יומך האחרון. שוב ושוב, יצאת אל פינות שונות של הארץ, אם בטיולי המשפחות מגבע ואם בלִוְיַת ילדיך או ידידיך. באדיקות יצאת בעקבות הפרחים היפים ושאר נפלאות הטבע וצבעיו, ולעיתים היית סר לך ומסתלק מן החבורה, נוטש ומתחמק לבדך למקומות ולמראות שמשכו את ליבך.
בשנים האחרונות גברה התעניינותך גם בענייני תולדות הישוב והארץ הזו. הקפדת לבוא להרצאות ולמפגשים, והיית רושם ורושם לך פתקים קטנים על כל מה שרצית לזכור, מחשש שזיכרונך יבגוד בך, ולפעמים היית פשוט נרדם. וספרים על גבי ספרים קראת כדי לדעת, להבין ולהכיר, עוד ועוד!
בשִמחת נישואיו של בנך בכוֹרךָ, גיא, עוד ניצבת חגיגי תחת החופה ופניך רציניות ומאירות. ונדמה היה שה"נֵי...ני...ני" וה"אח...אח...אח" שלך מהדהדות להן אי-שם ברקע, להשלמת השמחה.
כאן, בחלקת מולדת זו, בה פקחת לראשונה את עיניך ליד המעיין שלרגלי הגלבוע במערב, ושם במזרחו, במימי הסחנה – "פנינת העמק" – נעצמו עיניך לאחרונה, ואל אדמת העמק הזה ואל מימיו חזרת.
תם המסע! נסגר המעגל! לעולם נזכור אותך יקירנו!
היה שלום אחי!
נחמן רז