פרידה מעינת / אבא

 

כבר עברה שנה מאז שנפרדנו ממך והשארת אותנו המומים וכואבים.

איך זה שבמאה העשרים ואחת עדיין לא מצליחים להתמודד עם מחלות ממאירות??

היינו איתך ברגעייך האחרונים, ודמותך המיוסרת ונשימתך הקשה נשארו אצלי בזכרון.

תמיד היית אופטימית. שוחחת עמנו בטלפון ואנחנו שמענו את צחוקך המתגלגל ונתת לנו הרגשה מעודדת. באנו להיות אתך, ויצאנו ממך מחוזקים, למרות שידענו כי מצבך מחמיר והולך ושום שיפור לא נראה. תמיד דאגת לילדים. תדעי לך, שהם בוגרים, חמודים, מטופלים ונאהבים. גם לנו דאגת בזמן הנסיעות לירושלים ולמצפה שלם.

נולדת בגבע, בת בכורה לזוג הורים צעירים. השתדלנו לתת לך את כל אהבתנו, את כל הטוב והשתדלנו לחנך כמיטב יכולתנו. כך גדלת מבית התינוקות דרך הגנון, גן, בית הספר היסודי בגבע, ואחר כך עברת לבית הספר המשותף עמק חרוד.

כדי שלא תגדלי לבד, נולדו לנו עוד ילדים, אחיות ואחים ורד מיקי ודרור. ידעת לטפל בהם והם החזירו לך אהבה.

היית ילדה צנומה ורזה. היו לך הרבה חברות בכיתה. וידעת לעמוד על שלך. זוכר אני נסיעה לחיפה לחפש מכנסי ג'ינס ״ליוויס״ עם פתק אדום, סימן לתוצרת ארה״ב, כמובן שלאחר חיפושים נמצאה החנות בכרמל בחיפה: קנינו אותם, ואת היית שמחה ומאושרת.

את היית הנכדה הראשונה לסבא מיכאל וסבתא שושנה. הם אהבו אותך מאוד, היית נשארת אצלם בחיפה, הם היו מלאי גאוה והנאה ממך.

כשהגיע תורנו לנסוע לחו״ל היית כבר בוגרת ונשארת לבד עם האחים שלך. דרור היה כבן ארבע, וכך הייתם ילדים בלי הורים ואת היית אחראית בעזרת סבא תנחום ורבקה.

לאחר סיום בית הספר החלטת ללכת לשנת שירות ובחרת בקיבוץ מצפה שלם ליד ים המלח.

שם מצאת  לך חבר שמאוד אהבת אותו ולאחר היכרות איתנו, מצא חן גם בעינינו.

 את השרות הצבאי עשית בחיל האוויר, בבסיס מרוחק מגבע. ולאחר תקופה, החלטתם להקים משפחה ולהנשא.החתונה נערכה בגבע על הדשא הגדול והשמחה היתה גדולה.

תקופה מסויימת ניסיתם לחיות בגבע, אולם מצפה שלם משכה יותר חזק ושם החלטתם להקים את ביתכם. נולדו עמית וגלעד בניכם - נכדינו המתוקים.

עמית נולד כפג קטן טרם זמנו. את נסעת יום יום ל״הדסה״ בירושליים והיית לידו ואיתו, עד שיצא מהאינקובטור. כך גדל והיה לילד יפה, עכשיו הוא כבר נער. לאחר מכן נולד גלעד כבן זקונים והוא ילד עדין ומיוחד.

במשך כל השנים סבלת ממחלה שאינה ניתנת לריפוי מחלת ה"כרון". היא עשתה שמות במעיים שלך. מרופא מומחה אחד עברת למומחה לתזונה, אולם תמיד היית אופטימית מחייכת וצוחקת. כשהייתם מגיעים לגבע היינו מתכוננים: סידרנו מיטת תינוק, אמבט רחצה ונהנינו להיות אתכם. אנו, כשהיינו מבקרים במצפה - כך קראת למקום שאהבת, יצרנו קשרים עם הרבה חברים שליוו אותנו ואתכם במשך כל השנים. הרגשנו שם בבית. רוב חבריכם היו איתכם ואיתנו ברגעים הקשים שלאחר גילוי המחלה.

התמודדת עם המחלה בהומור ובצחוק האופיניים לך. בבדיקות סימני המחלה קטנו. וכך כל שבועיים את עוברת טיפול, ואנו נוסעים אלייך בימים הקשים האלו.

וכשאמא ובתיק אשוח היו מגיעות אליכם הן היו הופכות את כל הבית: מסדרות, מבריקות, מצחצחות וגם מבשלות כאשר לך לא היה כוח.

מצבך הלך והחמיר. ואנו איננו יכולים להושיע ולעזור. לאכול כבר לא יכולת ואפילו טיפת מים בקושי בלעת. ולא שמענו שום תלונה.

החזקת מעמד בגבורה, עד שכל מערכות הגוף קרסו. אנו היינו ליד מיטתך, פיללנו לנס שלא בא. נרדמת לך לנצח, ואנו נשארנו המומים וכואבים, למרות שהתכוננו לגרוע ביותר. נזכור אותך תמיד מחייכת וצוחקת.

נמשיך לבקר אותך בבית הקברות שבגבע, בו הבעת את רצונך להיקבר. את חסרה לנו, לכולם במשפחה ולמשפחתך. אני מאוד מתגעגע.

 

באהבה אבא