אדם יפה

כתב נחמן

 

מישהו מתכופף, אוסף מן השביל חתיכת-ניר, שנזרקה שם. שב ומתכופף, נוטל ומרים קופסת-גפרורים או סיגריה, שהוטלו בחסר-יחס לנוי, לנקיון, לרשות-הציבור. צריך להיות נקי!

ברוך, בצורת הליכתו המיוחדת, המאומצת, שנבעה מקשיי בריאות מימי ילדותו, מוסיף וגוהר, תולש איזה עשב-בר מיותר, איזה קוץ שמקלקל את הערוגה, מזיק למראה, לנוי, ליופי.

במאמץ גדול, שאינו מוותר ואינו מרים ידיים, הוא נאחז בעבודה, במעשים, בשיפור, ביפויי, בניקוי.

בשנים האחרונות במיוחד, כשנקלע ברוך לבית-סביון עקב מגבלות בבריאותו - הרבה לקרוא - ספרים ועתונים. רצה להשלים ולתקן מה שלא הספיק במשך חייו. ומה שלא השלימה הקריאה ביקש למלא בשיחה, בבירור בין אנשים, בהחלפת-דעות.

זכורני, לפני שנים יצא לי להיות לו בן-זוג בשמירת- לילה בתקופת התערערות הבטחון, כשהיה חשש לחדירת מסתננים לישובי האזור. נשלחנו לגזרה הדרומית. רבצנו בשדה, בתלמים והאזנו. בחלוף הזמן נתקשרה שיחת לחש ממושכת. אז סיפר לי על ילדותו, על דרכו לארץ מאודיסה, על מות האב, על ילדותו בתל-אביב, ואח״כ בבן-שמן, ובשפיה, ואח״כ בהכשרה בדגניה, בגניגר ולבסוף - הקמת גזר, לאחר שנים של עבודה בחדרה. וכמובן, פרשת השבי בירדן לאחר נפילת גזר ביום מר ונמהר במלחמת השחרור.

היה לו זכרון נפלא. קשיי דיבור מסויימים הכבידו עליו את ההתבטאות, אבל הוא היה מתגבר על זה, תוך התאמצות רבה ואז היית שומע ממנו תמיד דברי טעם, הגיון ותבונה.

ברוך היה אוהב ארץ-ישראל מובהק. מושרש וקשור בכל נימי נפשו לכל מה שנעשה פה. כאב גדול גרמו לו עוותים מכוערים, שרבו כאן בשנים האחרונות במיוחד. כשהיה מדבר על כך, היה דיבורו הופך לזעקה כואבת.

הקשר החם, המיוחד והמעמיק, שהיה לברוך עם בבה ועם הבנות היו לשם-דבר בסביבתנו. נעים היה לראות כיצד צומחת המשפחה ומתרחבת עם הופעת ילדים נוספים, כשבלב החבורה – ראשיהם המכסיפים של ברוך ובבה, הסבא והסבתא המסורים. 

וקו היופי המיוחד - שקרן מברוך, איש המכאובים הגופניים, זה צירוף הגוונים היפה של השער הלבן - המכסיף, צבע העור הכהה, השזוף ורענן, וגוון העיניים התכול, המאיר - זקנה של יופי, כל השאר היה נעלם מן העין למראה היופי הזה.

וכך, בשקט, נעלם לו ברוך מן השבילים, בהם נהג להלך ובתקופה האחרונה נשען על הליכון, או  על ידה התומכת כל-כך של בבה, או של מישהו מהמטפלים, שהתמסרו אליו מאד, ויזכר לטוב יצחק, איש כפר-יחזקאל, שהיה בא לשוחח אתו; נעלם לו מן הספסל שתחת הברוש הגדול, בשביל הסמוך לבית-סביון, שם היה מנהל שיחות עם העוברים ושבים, ונעלם לו מן הנוף הגבעי.

אבל "טביעת" ידיו ומעדרו וכל הוויתו תשאר צרורה וטבועה בנוף המקום, נוף הטבע ונוף האדם.

ברוך יהיה זכרו של ברוך!

נחמן רז