אמא הלכה, בשקט הלכה בבוקר יום שבת
חיים ארוכים כל-כך, 95 שנים, הגיעו לסופם.
הם התחילו בשלישי לדצמבר 1923, בירושלים, שם נולדה לסבא קולר וסבתא חנה. אז עברה המשפחה לתל-אביב, לשנים ספורות, אותן זוכרת אמא עת שיחקה ליד פסל האריה שהיה צמוד לבית-ביאליק. בגיל 6 הגיעו לגבע, המליצו להם...
אמא גדלה כאן בגבע, עם מחזור א', וכאן הקימה משפחה עם אבא שלמה. נולדו 4 ילדים והכל היה טוב. אבל אז הגיעה הפרידה מאבא, ולא היה קל.
אמא התגברה וצלחה את כל האסונות והמשברים שפקדו אותה. לפעמים חשבתי, אולי בזכות הבריאות הנפלאה שזכתה בה.
לאורך כל השנים היתה בעצם אמא-סבתא. גידלה את כל ששת הנכדים כמו היו בניה, במסירות ענקית. אמא גם טיפלה וגידלה דורות של ילדים בגבע כמטפלת בגן-אורנים ובית א'. אמא הייתה הכל. אופה ומבשלת, כותבת, שומרת, תופרת הכל. לא אשכח איך תפרה לי שכמייה מיוחדת שעזרה לי לסחוב אלונקות במסעות בטירונות. אמא גם תפרה לי אפוד מיוחד איתו יצאתי לקרב בלבנון.
בעקבות הדאגה העצומה באותה מלחמה למצבי, ידעו היא ואבא לחזור ולהיפגש, ולשמור על קשר, לאחר שנים כה רבות.
שנים רבות עבדה ב"בקרה" בביקורת איכות, כמה? מי זוכר? - בהמשך הייתה ה"עיתונאית" של גבע, ואת זה כולם זוכרים.
אבל מסלול החיים התקדם. ולפני שנה ויותר עזבה את דירתה שמשנות ה-50, ועברה לבית-סביון. טיפלו בה שם אנשים המסורים לבית זה. ומרגע שעזבה את דירתה, שוב לא נפתח החלון שמשקיף אל ביתנו, דרכו נכנסו, בעצם, הנכדים לביתה.
בשבועות האחרונים הבנו שהסוף מתקרב. היא גם סימנה לנו. אין כח יותר אמרה, ועזבה גם את ארץ החיים.
נזכור אותך אמא כולנו, ונזכיר גם לארבעת הנינים שזכית להם.
ומה שנותר הם הזיכרונות והתמונות ואולי גם קצת מבת קולך.
כרמל