הנצחה בקבוצת גבע

דברים לזכרו של אורי שלו

כתב זאב כהן

אנחנו ניצבים כאן מסביב לתל-אדמה - האדמה הזאת, עליה התהלכנו יחד 50 שנים.

אנחנו ניצבים כאן מסביב, לפרידה מחברנו אורי, אשר חתם 72 שנים של חיים סוחפים וסוערים.

אורי, יליד בודפשט, גדל במשפחת פועלים קשי-יום, אך בעלי מודעות עמוקה ופעילה במפלגה הקומוניסטית האסורה. כל חייו היו מאבק עיקש בין פרנסה ללימודים בתנאים קשים. בשנת 1944 עם השתלטות גרמניה, אורי נלקח לצעדה אל מחנות הריכוז. בעוברם על גבי גשר־סירות, היה בו האומץ לקפוץ אל תוך סירה ולהתחבא שם עד עבור השיירה - ולחזור הביתה חולה מאד.

עברו ימי המלחמה. קמו הכשרות חלוציות לקראת העלייה לארץ. בפרק זמן זה, עד העלייה, הספיק אורי ללמוד חשמלאות-רכב ואף לזכות במקום עבודה ולהביא משכורת להכשרה. בני ההכשרה שירתו את התנועה בכל מה שנתבקשו, כולל העברת נשק מצ׳כיה ועד חופי הים התיכון.

אישי הטוב והאהוב!

כתבה רחל

דרך ארוכה הלכנו ביחד, כאן, על הגבעה.

הכרנו לפני 50 שנה. אני כילדה בת 13.5 ואתה כבר גבר בשל, בן 22  שנים, חבר בגבע.

כל החבורה ההונגרית היו כאחי הגדולים, אבל אתה, מהיום הראשון, היית מעל לכולם. מן משיכה, שכנראה היתה הדדית. בהיותי בת 16 התחלנו לצאת ביחד וכשמלאו לי 20 שנה, נשאנו. תמיד אמרו, שאתה גידלת אותי לחופה.

היית לי חבר וגם בעל.

משפחתי, הורי ואחי, העריכו אותך ואהבוך. אהבת חברה ובכל מקום ובכל מצב הרגשת חופשי ומקובל. איכפת היה לך, שאני לא פתוחה כמוך והאימרה השגורה בפיך היתה: ״תשכחי מה שהיה, אנשים משתנים״.

חיי הקבוץ כאילו נוצרו עבורך, חיי שותפות, ההסתפקות במועט. שנים אחרי זה התלוננת שיש לנו יותר מדי מהכל.

                                                                                                   קיבוץ שובל, 18.9.2000

אורי, אחי

כתבה מרתה

זיכרונותי הקשורים לאורי, מובילים אותי בחזרה להונגריה, שם נולדנו וגדלנו שלושתנו ביחד, להורים ארתור ופירושקה (פנינה שוורץ) - אחי הבכור - מישקה, אחריו - לצי (אורי) ולבסוף אני - מרתה. היינו משפחה מלוכדת מאד. בכל צעד ושעל הרגשנו שייכות אחד לשני, בטוב וברע.

אבי ארתור, עבד כרפד ואימי היתה תופרת. כל בוקר הם יצאו לעבודה וחזרו הביתה רק לפנות ערב. אימי קמה כל יום השכם בבוקר ובישלה אוכל טרי, כדי שאבי יוכל לקחת עמו לעבודה, ועבורנו הילדים, שתהיה לנו ארוחת-צהריים כשנחזור מבית־הספר.

היינו ״ילדי מפתח״ והסתדרנו ללא עזרתם של ההורים, עד שהם שבו מהעבודה.

אחרי שסיימנו ללמוד בבית-הספר וגמרנו את כל המטלות היומיומיות בבית, כמו שעורי-בית ושטיפת כלים, התפנינו למשחקים, שלרוב התנהלו ליד הבית, ברחוב. בילינו שעות בקפיצה על חבל, גולות, קלס וחמש אבנים - שבמשחק זה אורי היה אשף!