אישי הטוב והאהוב!
כתבה רחל
דרך ארוכה הלכנו ביחד, כאן, על הגבעה.
הכרנו לפני 50 שנה. אני כילדה בת 13.5 ואתה כבר גבר בשל, בן 22 שנים, חבר בגבע.
כל החבורה ההונגרית היו כאחי הגדולים, אבל אתה, מהיום הראשון, היית מעל לכולם. מן משיכה, שכנראה היתה הדדית. בהיותי בת 16 התחלנו לצאת ביחד וכשמלאו לי 20 שנה, נשאנו. תמיד אמרו, שאתה גידלת אותי לחופה.
היית לי חבר וגם בעל.
משפחתי, הורי ואחי, העריכו אותך ואהבוך. אהבת חברה ובכל מקום ובכל מצב הרגשת חופשי ומקובל. איכפת היה לך, שאני לא פתוחה כמוך והאימרה השגורה בפיך היתה: ״תשכחי מה שהיה, אנשים משתנים״.
חיי הקבוץ כאילו נוצרו עבורך, חיי שותפות, ההסתפקות במועט. שנים אחרי זה התלוננת שיש לנו יותר מדי מהכל.
לקחת חלק פעיל בחיי היום יום, בועדות ושנים רבות היית מקרין בימי שלישי את הסרט השבועי.
כשנולדו הילדים, אסנת ואיתן, כאילו הושלם הפאזל של חייך: היית המאושר באדם.
היושר, החריצות והדייקנות היו חלק בלתי נפרד ממך. מקטנותם החדרת בילדינו תכונות אלה, בנוסף לאהבה לטבע, לבעלי חיים ולמוסיקה.
לא היה כמעט תחום, שלא התמצאת בו, למרות שלא גמרת ללמוד בגלל המלחמה.
היית אבא מסור ודאגן.
כשנולד רועי׳קה, נכדנו הבכור, כאילו חיית את תקופת האבהות מחדש. הקפדת לבקר אותו כל יום בגן וכשגדל והלך לבית־הספר, המתנת לו בצהריים, לשאול איך היה והאם הכל בסדר.
זכית לראות את נכדנו ערן, ובברק של סיפוק בעיניים, אמרת: ״ילד יפה״.
כשנפלטת ממעגל העבודה, הרגשת שזה סוף הדרך ואמרת: ״אלה כבר לא חיים״, כי הרי העבודה אצלך היתה ערך עליון.
עם השנים אנחנו מקבלים את הכל כמובן מאליו, אבל עכשיו, כשאני מביטה לאחור, אני רואה כמה העשרת את חיי והדרכת אותי איך לחיות את החיים.
הייתי מוכנה לטפל בך בלי סוף, אבל ידעתי כמה שאתה לא אוהב את החיים האלה. היית מודע למצב שלך לכל אורך השנים האחרונות, לכן יותר קל היה לי להרפות ממך, כששם למעלה קראו לך, כל עוד משהו מאורי שלי נשאר בך.
הנחמה היחידה שלי, שעד לרגעיך האחרונים היית מוקף במשפחתך האוהבת.
משפחתי הקטנה עוטפת אותי בהרבה אהבה ודואגת לי, אבל אתה חסר לי מאד והגעגועים עזים.
שלום לך יקירי, בפעם האחרונה
אוהבת אותך,
ורקה