קיבוץ שובל, 18.9.2000
אורי, אחי
כתבה מרתה
זיכרונותי הקשורים לאורי, מובילים אותי בחזרה להונגריה, שם נולדנו וגדלנו שלושתנו ביחד, להורים ארתור ופירושקה (פנינה שוורץ) - אחי הבכור - מישקה, אחריו - לצי (אורי) ולבסוף אני - מרתה. היינו משפחה מלוכדת מאד. בכל צעד ושעל הרגשנו שייכות אחד לשני, בטוב וברע.
אבי ארתור, עבד כרפד ואימי היתה תופרת. כל בוקר הם יצאו לעבודה וחזרו הביתה רק לפנות ערב. אימי קמה כל יום השכם בבוקר ובישלה אוכל טרי, כדי שאבי יוכל לקחת עמו לעבודה, ועבורנו הילדים, שתהיה לנו ארוחת-צהריים כשנחזור מבית־הספר.
היינו ״ילדי מפתח״ והסתדרנו ללא עזרתם של ההורים, עד שהם שבו מהעבודה.
אחרי שסיימנו ללמוד בבית-הספר וגמרנו את כל המטלות היומיומיות בבית, כמו שעורי-בית ושטיפת כלים, התפנינו למשחקים, שלרוב התנהלו ליד הבית, ברחוב. בילינו שעות בקפיצה על חבל, גולות, קלס וחמש אבנים - שבמשחק זה אורי היה אשף!
הבנים לרוב היו גם עסוקים בכדורגל והתפקיד שלי היה לרוץ ולהביא את הכדור, כאשר יצא משטח המגרש.
ליד ביתנו, בערך כחצי שעה של הליכה טובה, היה מכרה חול, משם העמיסו חול לצרכים שונים, כמו בנייה למשל. שטח המכרה כלל שיפועים ומדרונות רבים. בחורף, כשהכל התכסה בשכבה עבה של שלג, אחי הגדול מישקה ואורי התקינו יחד עבורנו מזחלת חזקה וטובה, שאיתה הלכנו שלושתנו לגלוש על מדרונות המכרה. עד היום אני זוכרת את-ההנאה הנפלאה ואת הכיף הגדול, שחווינו שם. בימים שלא יכולנו לצאת החוצה, מפאת הקור העז, נשארנו בין כותלי ביתנו וביחד עם עוד כמה מילדי השכנים האזנו לתכניות ולשירים, שהרדיו סיפק ביד רחבה, וגם שיחקנו משחק, שהיה מקובל גם אז: ״ארץ, עיר, צומח״ ומשחקי קלפים ורביעיות שונות.
השכנים שלנו נתנו המון מחמאות להורינו, באומרם: ״אנו מלאי התפעלות מילדיכם, כמה יפה הם מסתדרים ביחד, כמה אחריות הם מגלים זה כלפי זה ובעיקר מרגישים עליהם את החינוך הרב, שהושקע בהם, למרות ששניכם עובדים כל היום״. אמי השיבה להם: ״תראו, אנו עניים מאד, אפילו יותר מעכברי־הכנסייה, אבל כשלנגד עיני אני רואה את שלושת ילדי, אני מרגישה אישה עשירה עד מאד!״. הורינו באמת לא הסתירו את גאוותם מילדיהם ומהכשרונות שלהם.
אורי הצטיין בזריזות רבה ועל-כן בלט בכשרונו בשטח הספורט ומעבר לזה, הוא ניחן גם בתבונת-כפיים, עוד מקטנות. ליום הולדתי השמיני בנה לי בית־בובות מפואר מבריסטול, מרוהט במיטב רהיטים, העשויים מקופסאות גפרורים משומשות.
ביום שאורי סיים בבית-ספרו את כיתה ד', המורה קרא לאבי ובמילים אלו אמר לו: ״אדון שוורץ, תשגיח היטב על הילד הזה כי יש לו שכל חד, ממש כסכין גילוח״.
בתאריך 19.3.1944 משפחתנו ישבה בשעות הערב והאזינה לחדשות מעל גלי האתר. ואז שמענו וקלטנו את הבשורה המרה: ״הגרמנים פלשו לשטח הונגריה״. אני לא תפסתי אז, שההודעה הזאת מבשרת את התחלת השואה בהונגריה, אבל ראיתי את החרדה ואת הפחד הנורא על ארשת פניו של אבי. אורי מיד התבטא בקול רם, באומרו: ״נו, מעכשיו משפחתנו לא תוכל להשאר ביחד, כי הגרמנים יפרידו בינינו״. ואכן אורי צדק. מאותו יום באמת נגמרה האידיליה המשפחתית שלנו. אבי נלקח לעבודות כפיים - ולא חזר. אחי הגדול נלקח למצעד המוות - ולא חזר. אורי נלקח לתחנת הרכבת ומשם לכיוון מחנות-הריכוז ועד סוף המלחמה לא ידענו מה עלה בגורלו.
אימי ואני הוכנסנו לגטו של בודפשט והיינו שם עד שהרוסים שחררו אותנו. ואז פגשנו לשמחתנו את אורי, שאחרי תלאות רבות הגיע למעון של ׳הצלב האדום׳ ומשם גם הוא השתחרר ע״י הצבא הרוסי.
אחרי המלחמה נפרדו דרכינו פעם נוספת. הייתי הראשונה שעזבה את הונגריה ועליתי ארצה עם קבוצת חברים מתנועת ״השומר הצעיר״. שנתיים לאחר מכן אורי עשה אותו הדבר, אבל עם קבוצת חברים מתנועת ״גורדוניה מכבי הצעיר״ ואמי, לאחר כ־20 שנה, הצטרפה לאורי בקבוצת גבע.
כך התאחדנו שוב בישראל, אבל הפעם נשארנו רק שלושה. אך לצערנו, גם התקופה הזאת כבר עברה חלפה לה. מזה שש שנים אמא הלכה לה מאיתנו ולא מזמן קיבלנו הודעה איומה - שאורי איננו. אומנם מבחינה נפשית היינו מוכנים לרע מכל, כי ראינו שהמחלה מכרסמת ונוגסת באורי באכזריות רבה ואינה מרפה ממנו. למרות כל זה, עם קבלת ההודעה - תחושה של שבר גדול נפלה עלינו. לא רק שאיבדנו אח, בשר מבשרנו, אלא איבדנו בן־אדם במלוא המובן העמוק של המילה.
אורי, כעת נותרו רק הזיכרונות ממך ומאישיותך החזקה, שיחסרו לנו תמיד.
באהבה ובהוקרה,
מרתה סבג (שוורץ)