הנצחה בקבוצת גבע

אחינו מרדכי

כתב ישעיהו שמחוני

מרדכי נולד בשנת 1895 בכפר חקלאים יהודים אשר בדרום רוסיה - שדה מנוחה. הוא היה הילד השני במשפחה. בשנת 1908 נפטרה אמא בהשאירה אחריה 7 ילדים, ומרדכי אז כבן 14. עליו בתור הבן הבכור נופל עול גדול לעזור לאבא בפרנסת המשפחה. אבא נושא אשה שניה, שלה שתי בנות מנישואיה הקודמים. נולדים עוד שלושה ילדים, והנה משפחה בת 14 נפשות, כשרוב הילדים עודם צעירים לימים, והמשק - עוד אין באפשרותו לפרנס משפחה גדולה כזאת, הכרחי להשיג הכנסה נוספת. וכך בעונות שלא היתה עבודה בשדה, וזה בעיקר בסתיו ובראשית החורף ־ מצטרף מרדכי, בעודו צעיר לימים, לאבא בנסיעותיו לכפרים לעשות בעבודת הזיגוג. זו היתה עבודה קשה, שחייבה נדידה מכפר לכפר, לינה בבתי אכרים, העדרות מהבית במשך שבועות ולפעמים אף חדשים. מרדכי נשא בעול הזה באחריות ובהתמדה.

עם התבגרות הילדים במשפחה ועם התפתחות המשק, כאשר נוצרת אפשרות של קיום המשפחה בלי הזדקקות לעבודת חוץ, מתמסר מרדכי לפיתוח המשק. הוא מגלה יוזמה ברוכה, כושר רב בשיכלול מכשירי העבודה, הדרושים לקידומו של המשק. בעזרתו בונה אבא בית חדש וכן רפת ואורווה. טרם הספיקו לסיים את המלאכה - פרצה מלחמת העולם הראשונה. כמנהג הימים ההם, לומד מרדכי בחדר מסורתי וכן רוסית ולימודים כלליים בבית ספרו של אברהם שייקין. מרדכי לוקח חלק גם בחיי הצבור, במיוחד בקרב הנוער. פעילות הדור הצעיר מתרכזת בעיקר סביב הספריה הצבורית, שהיתה בזמן ההוא מוסד תרבותי חשוב ביותר.

בדרך ארצה

כתב זאב דורסיני

פגישתי הראשונה עם מרדכי שמחוני ז״ל הייתה ב-1918. הוא לא היה אז מרדכי ולא שמחוני, קראנו לו מטקה, וכזה הוא נשאר בלבי ובזכרונותי עד היום הזה,

פגישתנו התקיימה בתקופה סוערת, רבת תמורות ורבת חרדות, ברקע ־ הריסות מלחמת העולם - זו הראשונה בגודל ממדיה, בכלי המשחית אשר הופעלו בה ובמיליוני קורבנותיה, שביניהם־בני העם היהודי המפוזר, אשר נלחמו זה נגד זה במחנות היריבים על אינטרסים לא להם, סערת המהפכה הרוסית, שהפילה את משטר העריצות והאנטישמיות של הצאר והכריזה על הזכות להגדרה עצמית של הלאומים השונים, הצהרת בלפור, שממנה השתמע לראשונה סיכוי לתקומת עצמאות יהודית. בלי כל ארגון מרכזי ובלי קשר ביניהן קמו מעצמן בערים ועיירות קבוצות נוער יהודי תחת שמות שונים, כשלכולן מטרה משותפת - עליה לארץ ישראל, רק יותר מאוחר קיבלה התנועה הזו את השם ״החלוץ״. לראשונה בתולדות עמנו קמו עשרות אלפי נוער שביקשו להגשים את ההתעוררות הציונית, לעלות ארצה ולהפך בה לעם אכרים בוני מולדת. זו היתה העליה השלישית.

 ההתעוררות בקרב הנוער היתה מלווה בהכרה בצורך לקבל הכשרה חקלאית, ואז הגיע הזמן שהמושבות היהודיות בפלך חרסון הפכו למקום ריכוז של נוער ציוני מהערים.

חלוץ רב מעשים

כתב אורי אתקין

את מרדכי הכרתי מקרוב כאשר התחלתי לעבוד בפלחה. הוא שימש לי יותר מאשר דוגמה בעבודה ־ בחריצותו, בתושיה וביושר לב. הוא היה עבורי דמות אב.

על אף דרישותיו וציפיותיו הגבוהות בעבודה מאתנו (וכמובן מעצמו) וחיספוסו החיצוני, ידענו תמיד שיש לו לב חם, רגיש ומבין. בדרכו, הוא נתן לי להרגיש את יחסו החם אלי. מרדכי היה שונה מהורינו, שהפכו לחקלאים מתוך הכרה ובגיל מבוגר יחסית. הוא נולד וגדל בכפר והיה עובד אדמה מילדותו אהב את האדמה וחש אותה. הוא התמצא בכל העבודות החקלאיות וידע לתקן אה כל כלי העבודה.

היו לו דעות עצמאיות, והוא לא קבל מוסכמות, אם הדבר לא נראה לו. לגבע הוא בא בגפו, בלי יהודית, והיה משול לזאב בודד. אבל הדבר היה לפי בחירתו, והוא היה שלם עם עצמו. מרדכי היה חלוץ במלוא מובן המילה - מלפני עליתו ארצה ועד יומו האחרון. הוא תמיד חיפש אתגרים חדשים. בכוח כישוריו, בהעזתו ובעקשנותו קידם ושיכלל את המשק. איש לא יכול היה לעצרו, אם החליש אחר שיקולים לשכלל, לבנות או לקנות משהו. הדבר גרם לא פעם להתנגשויות עם המימסד בקבוצה, אבל הדחף הפנימי שלו וכוח היצירה גברו על מכשולים אלה.