בדרך ארצה
כתב זאב דורסיני
פגישתי הראשונה עם מרדכי שמחוני ז״ל הייתה ב-1918. הוא לא היה אז מרדכי ולא שמחוני, קראנו לו מטקה, וכזה הוא נשאר בלבי ובזכרונותי עד היום הזה,
פגישתנו התקיימה בתקופה סוערת, רבת תמורות ורבת חרדות, ברקע ־ הריסות מלחמת העולם - זו הראשונה בגודל ממדיה, בכלי המשחית אשר הופעלו בה ובמיליוני קורבנותיה, שביניהם־בני העם היהודי המפוזר, אשר נלחמו זה נגד זה במחנות היריבים על אינטרסים לא להם, סערת המהפכה הרוסית, שהפילה את משטר העריצות והאנטישמיות של הצאר והכריזה על הזכות להגדרה עצמית של הלאומים השונים, הצהרת בלפור, שממנה השתמע לראשונה סיכוי לתקומת עצמאות יהודית. בלי כל ארגון מרכזי ובלי קשר ביניהן קמו מעצמן בערים ועיירות קבוצות נוער יהודי תחת שמות שונים, כשלכולן מטרה משותפת - עליה לארץ ישראל, רק יותר מאוחר קיבלה התנועה הזו את השם ״החלוץ״. לראשונה בתולדות עמנו קמו עשרות אלפי נוער שביקשו להגשים את ההתעוררות הציונית, לעלות ארצה ולהפך בה לעם אכרים בוני מולדת. זו היתה העליה השלישית.
ההתעוררות בקרב הנוער היתה מלווה בהכרה בצורך לקבל הכשרה חקלאית, ואז הגיע הזמן שהמושבות היהודיות בפלך חרסון הפכו למקום ריכוז של נוער ציוני מהערים.
האכרים, ובניהם במיוחד, קבלו אותנו בסבר פנים יפות, אבל לקלוט אותנו לא היה קל עבורם. האכרים חיו בדוחק והתפרנסו בקושי. הם גם הסתייגו מקבלת בנות, שהגיעו אתנו, לעבודה. כאן התבלט מרדכי. הוא מילא תפקיד מרכזי בהקלטותנו במושבות. הוא התמסר בכל להט נפשו וכושר עשייתו בסידורנו בעבודה ובשיכון. הוא התגבר על כל הקשיים, היה הרוח החיה והמנהיג הבלתי מוכתר של בני האכרים. אלה נהו אחריו ונרתמו לפעולה יחד עמו.
הנוער החלוצי שבא מהערים הכניס רוח חיים, שמחה והתעוררות בחיי המושבות הנידחות. החלו התכנסויות, דיונים, בילויים מלווים בשירה וריקודים וגם בהם היה מרדכי ער ופעיל.
העליה, שכה ציפינו לה, לא נראתה באופק, כי גבולותיה של רוסיה היו סגורים ומסוגרים. ואז החלטנו לצאת משם באופן בלתי לגלי. מטרתנו היתה לעבור בסתר את נהר הדנייסטר, שהפריד בין רוסיה ורומניה, ומשם אחר כך להמשיך את דרכנו ארצה. אל הגבול נסענו בעגלות רתומות לסוסים כשהכוונה היא למכור את אלה כשנגיע ובכסף שנפדה לשלם למבריחים. חודשים ארוכים שהינו על הגבול, כי הכספים שהיו בידינו לא הספיקו לכך. עם תחילת האביב, כשהקרח נחלש וגברה הסכנה בהעברת הנהר, ירדו המחירים והצלחנו למצוא מבריחים.
בליל אפל התרכזנו בפינת סתר ליד הנהר. היה זה באביב 1921, כאשר הקרח על הנהר התחיל להנמס. רחבו של הדנייסטר במקום ההוא היה למעלה מקילוממטר ועל הקרח עמדו כבר כ-15 ס"מ מים. מרדכי, שהיה אז באופן טבעי ראש קבוצתנו, פנה באזהרה לכולנו וביקש שכל אחד יחשוב היטב בטרם יחליט להצטרף להעברה, כי זו מסוכנת מאד. איש מהנוכחים לא הסכים להשאר, ואז החלה ההעברה.
הלכנו בשורה עורפית, במרחק מה אחד מהשני. הפקודות היו חמורות. כך נאמר לנו, שאם תחת רגלי מישהו נשבר הקרח והוא מתחיל לשקוע – אסור לצעוק ואסור להתקרב אליו, כדי להושיט יד להוציאו, כי אז ישקעו שניהם וישברו את הקרח החלש בלאו הכי. עוד הודיעו לנו המבריחים, שאם נרגיש אלינו אור של זרקור - עלינו מיד להשתטח על הקרח, בלי שים-לב שנרטב ממי הקרח. ההעברה נמשכה כשלוש וחצי שעות ולבסוף הגענו בשלום לחוף הרומני. אבל בכך לא תמו הסכנות. המבריחים הסבירו למרדכי כיצד ללכת כדי להגיע עד אור הבוקר לעיירה היהודית המיוחלת. הם גם הזהירו אותנו, שאם נתפס על ידי שומרי הגבול הרומנים, הם עלולים לשדוד ולרצוח.
נשארנו לבדנו בחושך ובסביבה עוינת ולפנינו הר תלול וגבוה שרק מעבר לו יכולים להגיע אל הדרך המובילה לעיירה. התחלנו לטפס על ההר, ומרדכי מוביל את החבורה. וזאת לדעת: בדרכנו אל מקום המסתור בצד הרוסי, היה עלינו לעבור רחוב מרכזי בעיירת גבול. כדי לא לעורר חשדות, לא החזקנו בידינו כל חבילה או מזוודה, אלא שמנו על עצמנו בגדים כמה שיכולנו והלכנו כאילו לטיול-זוגות שרים ומשוחחים לתומם, על אף החרדה שבלב. עכשיו, כשהתחלנו לטפס על ההר - הכבידו עלינו הבגדים המיותרים. למרות הקור והכפור שהצטבר על הבגדים, היינו רטובים עד לשד עצמותינו מזעה. אף שהיינו צריכים למהר, לא יכולנו לצעוד יותר, כי נשימתנו נפסקה כמעט. מרדכי פקד עלינו להוריד את הבגדים הנוספים ולזרוק אותם, אך את המכנסיים הרטובים והקפואים אי אפשר היה להסיר. הוא מצא מיד תחבולה - שלף אולר מהכיס וחתך עלינו את המכנסיים המיותרים וכך שחרר אותנו מהם. מצבנו הוקל והתחלנו להתקדם במרץ. כשעלינו על ההר, קידמה אותנו רוח קרה וחזקה, ואנו רטובים מזיעה בבגדינו הקלים - חכתה לנו צרה גדולה: לא נמצאה הדרך שהובילה לעיירה בהתאם להבטחת המבריחים. כבר קרב הבוקר, מה יהיה?
החבורה כולה הסתתרה בחורשה קטנה, ומרדכי ואני יצאנו לחפש את הדרך. עוד אנחנו מגששים, ופתאום רואים שתי דמויות מתקרבות אלינו. החלטנו שאלה הם שוטרים והתחלנו להתרחק מהחורשה, אך הדמויות החלו לרוץ אחרינו. כבר חשבנו שהכל אבוד, אך פתאום שמענו קולות צעקה ביידיש: עמדו, עמדו! היו אלה שני בחורים מהעיירה. הם ספרו לנו שכל בוקר יוצא זוג אחר של צעירים לחפש גונבי גבול, כדי לעזור להם. מרוב שמחה התחבקנו והתנשקנו אתם. כמעט ובכינו מרוב התרגשות. הרי כבר חשבנו שהכל אבוד וכבר נתפסנו...
היו לנו חוויות רבות ולא אמשיך בהן. אוסיף רק שגם בהעברת הגבול וגם בהמשך הדרך התגלה לפנינו מרדכי בכל יכולתו, התמצאותו המהירה וכושר מנהיגותו.
יהי זכרו ברוך.
זאב דורסיני