הנצחה בקבוצת גבע

לדמותו ולגורלו

מה נלין על הגורל? הן זה דרכו: לא הגיון, לא חשבון, סתום ובלתי מובן, כרוח פרצים הפורצת והופכת כל סדר הגיוני.

אין כאן הגיון, כאב יש כאן. אנו שואלים את עצמנו — ״למה?״ למה נלקח הבחור הצעיר, בן השלושים, אשר רק החל דרכו בחיים, נשא אשה והוליד בן. הוא אשר רק החל למצוא דרכו בעבודה, אשר התעניין בשטחי פעולה שונים, למה נפסקה מסכת חייו?

יוסף בא אלינו בגיל שלוש־עשרה. הצטרף לחברת הנוער אשר התחנכה כאן בשנים 1953/57. למד ועבד במסגרת חברת-נוער, ועשה עבודתו בנאמנות. לא הבליט עצמו, אבל כבר אז הצטיין בתבונת כפיים: צייר פלקטים למועדון, והעשיר את העלון בציוריו. הוא גם הצטיין בספורט.

יוסף היה בחור חזק. עסק בהרמת משקולות ובכדורגל, אך הכל נעשה בשקט ובהחבא. בתמונות מאותם הימים, קשה לגלות את יוסף; בכל תמונה הוא נראה כמתחבא העומד מהצד.

הרבה לא הספיק בחייו. כאבנו את כאב מחלתו וקיווינו... עד הרגע האחרון קיווינו — שמא, אולי יתרחש הנס, אשר ל א התרחש.

הוא הלך מאיתנו... רחל׳ה והבן, יוסיפו לחיות בינינו, מקובלים ויקרים.

אפשר לטעון, לכאוב ולכעוס על תעתועי הגורל, אבל אי אפשר לא לקבלו. המציאות חזקה מכולנו.

את זכרו של יוסף ננצור.

                                                                                            זאב כהן

לזכרו

 כתבה רחל'ה

באחד מימי הקיץ פגשתיו לראשונה. אני הולכת לתומי, בשליחותה של אמי לסדר את חדרו של אחי, לפתע נכנס לחדר בחור צעיר וחסון ודורש בשלומי. נדהמתי לראשונה, אבל השבתי כי שלום לי.

פתחנו בשיחה: ״יוסף, מדוע אינך יוצא לשנת חופש, לחפש לך נערה, אהבה?״ שאלתיו. והוא השיב לי — ״למה לי לצאת לחפש, הלא מבוקשי נמצא בקירבתי.״ שתקתי..

בט״ו באב הזמינני לרקוד. הייתי עדיין נערה צעירה ביותר, והצטרפתי לערב ״החטיפה״ הנהוג בתאריך זה מדי שנה. זה היה היום הגדול בחיי. בני כיתתי היו נוהגים מאז להזכיר לי את היום הזה.

מאז הייתי מצטרפת אליו בכל מעשיו. בחזרי מבית־הספר הייתי נכנסת לחדרו לברכו, הייתי עוזרת לו בעבודותיו השונות.

יוסף

עיניך הגדולות

בצל ריסיך הכבדים,

עיניך הבוהות לעתיד

עם חלומות ורודים.

*

כל סיפוריך

וכל חוויות העבר

הביעו עיניך

כזרם הנהר,

*

ידך הלופתת את יד אמא,

היד האוהבת והמלטפת —

למה ציפית, למה?

לאושר או לתקופה שחולפת?

*

כן, רצית לחיות!

נשמה טהורה שכנה בך,

רצית לחיות!

רצית ושאפת בכל אונך.

*

סלחת לכולם.

עצמת את עיניך היפות,

שכוסו בריסים כבדים.

עיניים עצומות ועדיין מקוות.

*

תפילת האנשים סביבך —

ואתה דומם.

וצעקת אמך —

ואתה דומם.

*

הלכת לבלי שוב

עם תקוות בלב

ועיניים עצומות.

אחותך

יפה בר־ששת