הנצחה בקבוצת גבע

 ליעקב שליש

בסוף שנות ה-40 עזב את גבע בוריס הסנדלר. בתקופה ההיא דגל הקיבוץ בעקרון, שעליו לספק לחברים את כל צרכיהם בכוחות עצמו. עזיבתו של בוריס אילצה את נחשון אליהו המזכיר לחפש סנדלר מחליף וכך הגיע יעקב לגבע.

עד מהרה נתגלה, שהיה זה האדם הנכון במקום הנכון. התיקונים שנעלינו זכו להם וכן הנעליים שיעקב תפר במו ידיו, היו משובחים הו מבחינת התפקוד והו מבחינת המראה.

יעקב נהג לעקוב בעיניו את אופו הליכתם של החברים והיה מזמין אותם לסנדלריה עוד לפני שהם חשו בצורר בתיקון. כמו רופא מומחה, המבחין בסימנים עוד בטרם התגלו לחולה. היה מתאים את התיקון לנטייתה המיוחדת של כל רגל. אילו ניתנו תארים לבעלי מלאכה, היה יעקב ראוי לתואר "פרופסור לנעליים".

הילד יעקב נאלץ להפסיק את לימודיו בגיל 18 וללמוד מקצוע כדי לעזור לפרנס המשפחה. בשנות לימודיו הקצרות, היה תלמיד מוכשר. הספיק ללמוד תורה בעברית וכן את השפה היוונית וספרותה על בוריה. בעברית ידע פרקים שלמים בתנ״ר בעל פה וביוונית ציטט את הומרוס בכל הזדמנות.

יעקב הגיע לארץ כנער צעיר בראשית המאה, לפני מלחמת העולם הראשונה. בודד, בלי קרוב ומודע, ובחוסר כל, עברו עליו שנות סבל ונדודים, שיכלו למלא רומן הרפתקאות מרתק. בכשרונו המיוחד לשפות קלט, נוסף לשפות שידע - עברית ויוונית - גם ערבית, תורכית ואידיש. שפות אלו עזרו לו לא פעם להינצל מסכנות קשות. אגב, אידיש היה מדבר כמו ליטאי מלידה.

אחרי המלחמה התיישב בתל-אביב, עסק במקצועו - סנדלרות והיה בוועד של ארגון עובדי העור ומראשוני מארגניו.

כשמסיבות החיים אילצוהו לפתוח בפרק חדש בחייו, היה מאושר להיקלט בגבע. הוא ראה בקיבוץ התגשמות חיי השוויון, משאת נפשו של כל פועל סוציאליסט.

היה בעל עין חודרת ולב רגיש. בשיחות עמו גילה ידע רב בשטחי חיים שונים, שרכש בכוחות עצמו. אילו גדל בתנאים נורמליים, היה בלי ספק מגיע למעמד של בעל מקצוע עיוני בכיר. ביני לביו עצמי הייתי מכנה אותו "זורבה". חבל ששנותיו האחרונות היו עצובות כל-כך.

מרים רכס