הנצחה בקבוצת גבע

רבקה שליש

נולדה ביוון בפברואר 1902, ובאה לגבע ב-1953.

דרך ארוכה ולא קלה עשתה איתנו.

קשיי קליטה של אשה מבוגרת שנושאת עימה היסטוריה כאובה ושק חיים עמוס וכבד... התחלה חדשה, שפה וסגנון חיים שהיו זרים ובלתי מובנים עבורה... 

ועם הצידה של חריצות והתמדה שאין להם גבול השתלבה בכל עבודה מהמטבח לחדר קילופים במהירות ששום מכונת קילוף וחיתוך לא עמדה בתחרות עמה.

כששיר יווני תמיד עימה ולעיתים אף יצאה בצליל בהיר וצלול באירועים חגיגיים. בתקופת היותה בבית סביון חזרה למלאכת היד לא הפסידה יום ודקה. משטיחים גדולים ומפוארים,  לשטיחים קטנים, מהקטנים לאפודות לצעיפים ולבבות ותמיד כל כך התפארה ונהנתה מעמל כפיה, שאף פעם לא שהו על המדפים יותר משבוע. תמיד נמצא קונה ומה מאושרת היתה שנקנו...

את הטעם והאופי המיוחד שלה לא נטשה עד הרגע האחרון, מכנסים זה לא לנשים ושחור זה צבע עצוב ואדום של ילדות...

אסירת תודה היתה על הכל!

ואנחנו אסירי תודה לך רבקה שלמדת אותנו והבאת אותנו לעולם אחר ורחוק מאיתנו. והיינו קרובות קרובות אליך!

בפברואר אחרי 90 שנה מיום לידתך אנחנו נפרדים ממך...

דבורהלה

רבקה

בתולדות כל ישוב ישנם אנשים שהם מוסד. רבקה שליש היתה אחת מאלה.

בתקופה שלפני הסנפרוסט, הבורקס, העופות מהמשחטות וכו', היה חדר הקלופים מוסד מרכזי וחשוב בחיינו.

בראש המוסד עמדה רבקה זכיתי לעבוד במחיצתה כמה שנים כמבשלת שנים אחדות אח"כ חזרתי לעבוד באקונומיה ואז קשרי העבודה בינינו התהדקו.

זריזותה וחריצותה, עזרו מאד לאקונומיה בביצוע המשימות למיניהן.מה שהצריך הרבה עבודת הכנה בקלופים רבקה לא סרבה לבקשותינו, ותמיד היתה נענית לכל פניה. אהבתי לשוחח איתה, בלשונה הפשוטה אפשר היה ללמוד ממנה הרבה, כי היתה מלאת חכמת חיים. טרגדיות לא מעטות היו מנת חלקה. היא שוחחה עליהן כעובדות, בלי מרירות וטענות, והשירה שלה, קול צלול ונעים ושירים יוונים ארוכים בלי התחלה ובלי סוף. כשיצאתי מהמטבח, היינו נפגשות על המדרכה תמיד התענינה בשלומי ושלום המשפחה. בשנותיה האחרונות כשהיתה בבית סביון, טילפנה אלי כמה פעמים לאחל חג-שמח ולבקש שאבוא לראות את עבודותיה. באתי, ראיתי ושבחתי.

הפגישה האחרונה, לפני כמה חדשים, היה לי עניין בבית סביון, נגשתי לחדרה לראותה. רבקה התרגשה מאד: "שלום אורה, מה את עוד זוכרת אותי?״

ואכן, אני זוכרת ואזכור רק לטובה.

אורה אפרתי