הנצחה בקבוצת גבע

רקפת

רקפת נולדה ב-16.5.1971 בגבע. בת שנייה להדס ולדוד.

אחות לעירית, אלעאי והלל.

תמיד נראתה כמו פרח – יפה, חיננית ועדינה.

למדה  בבית הספר המקומי, בגבע, ולאחר מכן בביה"ס האזורי בעין חרוד.

את שנת השרות עשתה בירושלים, שם הדריכה במחנות העולים.

בצה"ל, שירתה באגף המודיעין, בסיירת מטכ"ל.

אחרי הצבא, למדה בסמינר הקיבוצים הוראת חינוך מיוחד וסיימה בהצטיינות יתרה את התואר.

רקפת סייעה לעשרות תלמידים מהקיבוץ כמורת עזר במקצועות ההומאניים והגישה אותם לבגרויות ובהצלחה מרובה.

היא גם ריכזה את תחום הבניין בגבע עד שחלתה... וגם את זה עשתה במסירות רבה ובסדר מופתי, תוך הקפדה על כל פרט ופרט ותמיד במאור פנים...

רקפת שלנו

הדס ודוד

באנו להגיד שלום לרקפת בתנו ואחותנו, ששנים רבות יכלה למחלה שקיננה בה. באנו לומר את אהבתנו לה, אהבה מלאה אותה אמרנו לה בחייה, ונוסיף ונאמר אותם גם בעת הטמנתה  באדמה, ואף נאמר אותם לאחר מכן.

רקפת אהובתנו פרחה תמיד, החל מילדותה בגבע, ימי המשחקים והחברויות והמשפחה והטבע שסביב. כולם היו עבורה חומרי ילדות ברוכים. בצמוד להם, ללא חציצה ומגיל צעיר ממש, היא השתלטה בקלות על הכתיבה והקריאה והציור, ופתחה בעצמה ולעצמה חלון לעולם הגדול בבלעה ספרים. היא נשמה היטב לריאותיה את אוויר הסופרים והמשוררים, שספריהם ידעה על פה ושיתפה בם את הסובבים לה.

נועה לפיד שפרן

לרקפת שלי,
רגע לפני שעוברת שנה......

לפני שנה ושלושה ימים
התקשרת אליי
ואמרת שאת עוברת להוספיס.
הסברת שהרופאים אמרו שזה כמו בביה"ח, רק עם השגחה יותר צמודה. רצית להרגיע אותי, ואותך.
והבנתי שזהו.
שאת חומקת לי מבין האצבעות.
שהגרגרים בשעון החול שלך מגבירים מהירות.
היה קשה לנו למצוא זמן לדבר,
והיה כל כך הרבה מה להגיד........
שלושה וחצי שבועות אח"כ
כבר לא היית.
מאז,
מדי פעם
מכה בי ההבנה
שאת לא.
שלא אפגוש אותך שוב
ושאני לא יכולה להתקשר ולדבר איתך.
קורה
שקורים דברים
שכל כך מתאים שאשתף אותך בהם.......
היה כייף לשתף אותך
ולשמוע אותך מקשיבה
שואלת שאלות
מגיבה
נותנת פידבקים מעצימים
שנשמעו ממש כנים ואמיתיים. חברת-נפש.

חשבתי שאם זה יקרה,
שאצטרך לשחרר אותך ולהיפרד
אז נחליט ביחד
מבעוד מועד
על סימנים מוסכמים
שלפיהם נצליח לדבר זו עם זו.
החיבור שלנו היה כל כך עמוק ואמיתי, שחשבתי שנמצא דרך לגשר על פערי המימדים, על המוות ועל הכלייה.
אבל לא סיכמנו כלום טרם פרידה.
לא ממש נפרדנו.
לא נפרדנו כלל, בעצם.
רציתי לבוא לבקר אותך עוד פעם אחת
לבד
להחזיק לך את היד
ולהגיד לך כמה אני אוהבת אותך
וכמה את חשובה לי
ולהודות לך על הדברים הטובים שנתת לי.
לא הגעתי אלייך. לא היית במצב לקבלני.
באותו ערב נעצמו עינייך לעד.
אז אני שמחה שאמרנו זו לזו את כל הדברים בזמן אמת.
ולמרות שלא סיכמנו מראש על דרכי התקשרות,
אני מרגישה אותך,
רואה אותך בעיני רוחי
וזוכרת
הרבה פעמים
בכל יום.
בסינכרוני המספרים בשעון
בפרפר במעופו
בשיר המתנגן לו בדיוק,
בדברים שנתת לי וממלאים את ביתי,
ובדרכך המיוחדת לראות את הדברים.
מדמיינת אותך במעופך
ולבי מבקש רק טוב בשבילך.

נועה