שולמית (שולה) שחורי
נולדה בגרמניה 27.07.1922
עלתה לארץ 1938
נטמנה בגבע 20.03.2006
כ' אדר תשס"ו
שולה שחורי
קורות חיים
הֶלְמָה-מַרִיָה-יוּלְיָה רִיס היתה בת יחידה להוריה אַנָה ויוּלְיוּס רִיס.
שני אחיה וֶרְנֶר ובֵּרְנַהרְדְט ואחותה אֶמי נולדו מנישואיו הראשונים של אביה שהתאלמן.
ישאל השומע מדוע זכתה הֶלְמָה לריבוי שמות?! ובכן, אמה התקשתה מאד ללדת ועברה שלוש עשרה הפלות טרם לידת בתה יחידתה. האוֹמְנוֹת-מְיַלְדוֹת שליוו את האם אנה כֹּה מסוּרוֹת היו, שזכו להוקרה וּלהנצחת שְמותיהן אצל הרכּה הנוֹלֶדֶת.
המשפחה גרה בעיר פְרַנְצְבּוּרְג שבמזרח גרמניה. משפחה אמידה ויהודית יחידה בעיר כולה.
בִּרשות המשפחה היה בית כָּלבּו גדול וּמִתפרה.
הֶלְמָה חוותה ילדות ונעורים מאושרים עד עליית הנאצים לשלטון.
מפרק אפל זה בחייה זכורים לה נסיונות הפחדה ודיכוי, חוקי אפליה, חַרָמוֹת ואיסורים, בּיזָה וְשוד, גילויי אנטישמיות אלימים ועקירת משפחתה מביתה וממקור פרנסתה.
השנה 1938 וּלהֶלְמָה רִיס מלאו שש עשרה שנים. הוריה פתחו במאמצים כבירים להשיג אישורי עלייה לארץ ישראל. מפאת גילם המתקדם וּמצבם הכלכלי לא זכו ההורים בַּאישורים המיוחלים. היחידה בת המזל היתה הֶלְמָה.
את העלייה ארצה עשתה כשהיא מפליגה בהפלגה לגאלית אחרונה על האנייה 'ירושלים'. יחד איתה עוד ארבעים בני נוער. על האנייה מקבלת הֶלְמָה מהמדריכה של עליית הנוער זהות יהודית-ישראלית חדשה. מכאן ואילך יהא שמה בישראל שולמית. החבר'ה מעניקים לה בחיבּה את הקיצור שולה.
שולה עושה דרכה אל קיבוץ רמת הכובש, בו היא לומדת ועובדת. משם עוברת קבוצת הנוער שלה להכשרה בקיבוץ יגור. כשהיא מביעה רצונה לחֲבוֹר אל חבריה העולים לתל-חי בגליל ולא ניתן לה מבוקשה, עושה היא תפנית ועוברת להתגורר בחיפה עם חברתה. בחיפה היא מוצאת עבודה במעון ילדים כְּמטפלת.
אל שולה מגיעים באמצעות הצלב האדום מכתבים המעידים על געגועים ומצוקה של הוריה האסורים במחנה ריכוז לוּבְּלִין. שולה חסרת אונים להושיע, מקבלת באחד הימים בשורת איוב על כי הוריה, אחותה ואחיינה ועוד דודים ובני דודים אהובים נספו בשואה.
את יצחק, חייל עברי בצבא הבריטי פוגשת שולה בחיפה, ובשנת 1944 הם כורתים ביניהם ברית נישואין. בשנת 1947 שולה ויצחק מצטרפים אל המושב השיתופי רֶגְבָּה כדי לחזק אותו ולקחת חלק במפעל ההתיישבות היהודי בגליל. שלושים ושלוש שנים היו שולה ויצחק חברים נאמנים ומסורים בַּמושב. ברגבה נולדו וגדלו אילנה, אבּי וריבה.
עגמת נפש ואכזבה גדולה מחיי השיתוף נגרמו לשולה ויצחק כאשר חברי המושב לא מצאו לנכון לממן את לימודיו הגבוהים של אבּי בטכניון. בשנת 1980 נפרדו בצער מביתם ברגבה, והסבו את מגוריהם לעיר החוף נהריה.
לימים שולה ויצחק החליטו כי לעת זיקנה יקבעו את מושבם האחרון בגבע, קרוב לאילנה, אהרן והנכדים. יצחק לא זכה: מחלה קשה הכריעה את רוחו ההרפתקנית ואת גופו הֶחסוֹן, ובשנת 1994 החזיר נשמתו לַבורא.
בגיל שבעים ושתיים עשתה שולה את המהלך המתוכנן בגַפָּה. מתחילת בואה לגבע לא ראתה עצמה אלא עובדת לתועלת הקבוצה. די מהר השתלבה בעבודה במפעל 'שקדיה', והקפידה על כל דקת עבודה. תרומתה בעבודה מילאה אותה סיפוק גדול. עם העברת ה'שקדיה' לבעלות אחרת, עברה שולה לעבוד ב'סביונית'.
'סביונית' זכתה בִּ'נמלה' עמלנית, חרוצה, שקדנית וּנעימת הליכות. שולה הוסיפה חוט זהב מִשֶלה לשכבת הזהב בגבע, ונטמעה בנוף האנושי.
שפה משותפת מצאה שולה עם לילי פלג, אמה של אמירה רון, שאף היא באה לחיות בקבוצה לצד בתה ונכדיה. הן הפכו חברות טובות, ונאלצו להיפרד כשלילי עברה לבית אבות בקיבוץ בית השיטה.
חֲברוּת מיוחדת רקמה עם שרה לב, ה'מְחוּתוֹנֵס' שלה. יחד היו יוצאות לטיולים של גיל-עוז, הולכות לשמוע הרצאות במועדון בין-עַרְבָּיִים, צופות בתכניות טלויזיה, משתפות זו את זו בנושאי משפחה, חולקות ביניהן ענייני דיומא ועוד כיוצא באלה.
שעות הפנאי של שולה היו עמוסות לעייפה בכתיבת מכתבים לשמירה על קשר עם בני משפחה וחברים, קריאה, תיקונים, אפייה, צפייה בטלויזיה, רקמה, סריגה ובילוי עם בני המשפחה.
שלא לאהוב את שולה איך אפשר?... תמיד חייכנית, מסבירה פנים ושבעת רצון.
בשבועות האחרונים, עת שנעדרה לצורך ניתוח בלבה, רבים שאלו והתעניינו לשלומה. חיידק אלים שם קץ לחייה.
שולה הותירה אחריה את בנה אבי ובנותיה אילנה וריבה, תשעה נכדים ונכדות ושתי נינות.
הֶלְמָה-מַרִיָה-יוּלְיָה-שוּלַמִית-שוּלָה,
ימתקו לך רגבי עפרה של גבע שכה אהבת