״קחו את הבהמה!״
מתוך ספרו של נחמן "היה או לא היה"
אחת מעבודות השדה הנעימות והאהובות היתה ה״קילטור״ ב״מחרשה ערבית״, שהוא החריש בין שורות הסלק או הירקות לשם השמדת עשבי־הבר, שצמחו בתוכם. את ה״מחרשה הערבית״, שהיתה בעלת סכין אחד צר וארוך, משכה בהמת עבודה יחידה אותה נהג ה"מקלטר". מלאכה זו הצריכה דייקנות ואחריות רבה, כיון שהצעידה והחריש בשביל הצר שבין שורות הצמחים הרכים היתה עלולה לסכן את הצמחים, שבגידולם חפצנו. כל צעד לא זהיר של הבהמה עלול היה לרמוס את השתילים, וכיוון לא מדויק של ידית המחרשה עלול היה לגרום לעקירתם. רק לבהמות עבודה יחידות ומעטות היה הכשרון להלך ישר בין השורות מבלי לרמוס ומבלי לאכול מן השתילים שבשורה. יתר על כן, בהמות בעלות מומחיות אלה, משהיו מגיעות לקצה השורה - ידעו לשוב ולהסתובב בעצמן ולהכנס במדויק לשורה הבאה, מבלי שהעגלון יצטרך לטרוח על כך. רק לעגלונים מעטים היתה אותה מיומנות ואותה השפעה על הבהמות, שכאשר אלה חשו בהן היו מושכות והולכות ואף מסתובבות ונכנסות בשורות ללא פגע ותקלה. אין פלא, איפוא, שכאשר הגיעה עונת גידול הסלק או הירקות, ובאו אותם ימים, שהצריכו חריש להשמדת העשבים הרעים שהיו צומחים אז ופורצים בעוז, הזדקקו כל הענפים לאותה בהמת-עבודה, פרד או סוס, שהצטיינו במיומנותם לסוג זה של עבודה.
שנים היו כאלה באורוותנו: ״אדר״ ו״פיני״. ״אדר״ היה יליד המקום, סוס גדל-קומה, ששערו השחור הלבין כבר מזמן. בן ל״אביבה״, שהיתה מהסוסות הראשונות במקומנו, אפרפרה, גופה ארוך וגבוה, והליכותיה עדינות ואציליות. רק עבודות קלות הוטלו עליה, ואותן היתה מבצעת בחן ובקלילות. בעת טיולי הרכיבה בשבתות היא היתה אהובת הילדים, כיוון שמזגה היה נוח ושקט, גם אמינה וגם מהירה וקלת רגליים בעת הצורך. ממנה ירש ״אדר״, בנה, את המזג הנוח, את רום-הקומה, ואת תכונות הצייתנות וההתמדה. לימים, משזקן, היתה עבודתו העיקרית - הסעת ה״כרכרה״, מין עגלה בעלת שני גלגלי-גומי, שבה היו מובילים מזון בסירים וכלים שונים מ״המטבח הגדול״ ומחלקים ל״מוסדות״ הילדים. "אדר" היה כל כך נבון, ששלחו אותו לחלק אוכל לבתי הילדים ללא עגלון. וכשמשך את כרכרת המזון מן המטבח הקפיד בעצמו להיעצר בסדר קבוע ומדויק ליד כל אחד מבתי-הילדים, ושם להמתין עד שהמטפלות יצאו ונטלו מן הסירים את המזון הדרוש להן: לקול ציוצן היה אדר ממשיך בדרכו לבית הילדים הבא וכך הלאה עד תום כל התחנות. לאחר בית הילדים האחרון, היה סובב ופוסע לו ומגיע אל המטבח לשם החזרת הכלים והסירים. מעולם לא קרתה תקלה כלשהי במהלכו של המסלול הזה. אבל קודם לעבודת השרות הזו הצטיין אדר בכושר הקילטור המדויק והאחראי שלו.
״פיני״ היה פרד חום, גדול מימדים. עקשן ועצלן. חברינו קנו אותו מצבא ״צרפת החפשית״, שיחידה מיחידותיו חנתה באותם ימים בפאתי הגבעה שלנו והיתה משופעת בסוסים ובהמות עבודה. פרד זה לא היה נעים וחביב כמו אדר, אבל את אותן העבודות שהזכרנו - הקילטור המדויק, והובלת המזון לילדים, לפי ה״תחנות״ - אף הוא בצע ללא דופי. לעת זקנתם שמשו שניהם במשך תקופה ארוכה להובלת הרופא שלנו, ד״ר זקס, בכרכרה אל ישוב העולים גדעונה שליד ה״מעין״, להגיש עזרה רפואית לעולים החדשים.
בעונת האביב, משרבו ועלו העשבים בחלקות הירקות והמספוא, והעבודה במשק רבתה, היו נוצרים ערב-ערב לחץ גדול ומתח רב סביב שולחן סידור העבודה שבחדר האוכל. שני ענפי השדה העיקריים: המספוא, שנציגיו היו שמואליק ואליקים, וגן הירקות, שנציגו המסור היה שלמה׳קה גוריון - היו באים לתבוע בקולות רמים ועצבניים, כל אחד לענף שלו את הבהמה היחידה, שהתאימה לקילטור, שהיה אז תכוף וחיוני. סדרן-העבודה באותן שנים היה טרטקוב. מוצק, רחב-כתפיים וכרסתן במקצת, היה יושב לו מתון-מתון בראש השולחן ובלב המהומה. לכל דורש היה משיב בטון מרגיע: ״יהיה בסדר, יהיה בסדר, אל תדאג!״ - והיה רושם לו, כאילו, משהו בפנקסו הקטן. שני רכזי הענפים הנרגזים, שתביעתם הוסדרה , כביכול, היו פונים והולכים ממנו רגועים. אך משהשכימו שניהם עם בוקר לאורווה כדי לרתום ולצאת ל״קילטור״ - היו נפגשים ממש ליד אותה בהמה שהובטחה לשניהם. היתה זו פגישה מפתיעה ומאד לא נעימה, כי לכל אחד מהשנים הובטחה אותה הבהמה עצמה... לכל אחד מהם ציפתה ״עבודה בוערת״, בכל ענף צמחו ועלו העשבים הרעים, שחישבו לחנוק את הגידול הרך, המצופה, החיוני. והנה... חילופי-דברים קשים היו מתלקחים אז, כשכל אחד בטוח בקדימות הענף שלו ומצהיר בכעס על ראשונותו.
כיון שכך, יצאו שני בעלי הפלוגתא אל ה״חצר״ לחפש את טרטקוב. והוא, נוהג היה לשוטט לו בנחת כששתי ידיו שלובות על אחוריו, מוכן ומזומן לכל פנייה וטענה בעניני עבודת היום. משהיו השנים קרבים אליו נזעמים ומכריזים כאיש אחד: "הרי לי הבטחת את הבהמה!", "הרי לי נתת אותה!" היה טרטקוב מתבונן בהם בשלווה, פוקח לרווחה את עיניו הגדולות-השחורות בתמיהה והשתאות, כמו אינו מבין על מה כל הרעש. אז היה נפרש על פניו הרחבים חיוך דק וערמומי, והיה מושך ומפטיר כלפי השנים הזועמים וקצרי-הרוח בלשון מתקתקה: ״אתם יודעים מה? פשוט מאד, קחו את הבהמה!״ עד שהיו השנים ההמומים מתאוששים מן התשובה הסתומה הזו, היה טרטקוב פונה לו בזריזות ונעלם מהשטח... והניצים היו נאלצים לפתור את המחלוקת בכוחות עצמם... מאז אותו יום, כל מחלוקת במקומנו, שאין לה פתרון, נפתרת ב"אז קחו את הבהמה!"...