מחייו ופעלו
כתב חיים רוזן
עם מותו של טרטקוב נגדע הארז שבחבורה, אשר עלתה לגבע.
40 שנה הכרתיו ושלושים וחמש שנים חייתי אתו בצוותא. הוא הגיע לארץ קרוב למלחמת העולם הראשונה. עבד תקופה קצרה בקואופרציה במרחביה ועבר לעבוד אצל איכר בסג׳רה. אני הייתי אז אצל איכר בכנרת והיינו נפגשים לפעמים, כשהיה יורד בשבתות מסג׳רה — ברגל, כמובן — לבקר את א. ד. גורדון, קרוב משפחתו ובן עיירתו, שהיה אז חבר קבוצת כנרת. טרטקוב היה חניכו מחוץ לארץ והיה לגורדון חלק והשפעה על בואו ארצה. זה היה בחור גברתן, שופע כוחות ומרץ, אשר בחיצוניותו נראה פשוט וכבד תנועה, אבל בפנימיותו היה משכיל, בעל־הכרה, זריז מחשבה ובעל הומור.
לעתים יותר קרובות היינו נפגשים כשעבר אחר־כך מסג׳רה לדגניה בתור פועל שכיר, כמעט במשך כל שנות המלחמה העולמית הראשונה. הוא היה בין אלה הרבים שנמצאו אז בדגניה ושלא השלימו עם ההפליה שבין החברים והפועלים השכירים, ויחד עם אחדים מהם עזבו את דגניה ועברו לשרונה, לשם עבר גם גורדון אחרי התקפת קדחת חזקה בעמק. שם הראה טרטקוב בפעם הראשונה את כשרונו האירגוני ונבחר בתור אקונום, שבזמנים ההם לא היה תפקיד כל־כך קל.
לפני גמר המלחמה הוא ירד שוב לעמק, לכנרת, ואני אז על פרשת דרכים, בין ירקן לפלח. נפגשנו ליד מכונת הדיש, בתור מגישים לתוף. זאת היתה עבודה מפרכת שדרשה זריזות והתאמצות. פה הוא הראה את יכולתו. היינו מתחלפים שלושה אנשים כל חצי שעה, ואף אחד מאתנו לא יכול היה להגיע להספקו, כי המידה היתה מספר שקי התבואה שהוציא כל אחד במשך חצי השעה שלו, אם כי כולנו סחטנו את החולצות מזיעה אחרי שירדנו מהמכונה.
עם כניסת האנגלים לגליל ופתיחת הדרך ליהודה, כשתקפו הויכוחים על ההתנדבות לגדוד העברי — היה טרטקוב בין המתנגדים, מאותו הטעם שרבים התנגדו, שאין טעם להתנדב. עם גמר המלחמה. יחד אתו הצטרף למספר החברים מקבוצת ״עבודה״ שיסדו אח״כ את דגניה ב' לקריאת ההנהלה הציונית לגאול את אדמת כפר־אוריה, שהיתה שייכת לקבוצת יהודים מרוסיה, אשר נאסרה עליהם העליה ארצה. פה הוא גילה את יכולתו באירגון המשק ובהנהלת החשבונות, שאף איש מאתנו לא היה בקי בהם. פה הוא גם הראה את כוחו וזריזותו בתלישת החומצה שאיש מאתנו לא יכול היה להשיגו.
אחרי שגמרנו את השנה בכפר־אוריה בהצלחה ונדרשנו ע״י המוסדות המיישבים לעבוד למרחביה, אחרי שהקואופרציה התפזרה, — טרטקוב היה היחידי בינינו שיכול היה לבצע את כל העברות הרכוש מרשות אחת לשניה. הוא היה גם היחידי שהתמצא במשק המכונות של אז: הלוקומוטיב, מכונת הזריעה והמאלמת. זכורני איך שהיה מניע את הלוקומוטיב ע״י הסקה בקש, בשביל לגרוס גרעינים לרפת, שהיתה בין הבודדות בארץ. גם הזריעה בדריל היתה חידוש בשבילנו, כי אנו היינו רגילים לזרוע ביד, ורק הודות לזריעה בדריל הצלחנו לגמור את הזריעה בזמן. אותו הדבר בקציר עם המאלמת, שאיש מאתנו לא הכיר אותה חוץ ממנו.
בעברנו אח״כ לכביש טבריה—צמח, אחרי שלא הסכמנו להישאר במרחביה, הוא שוב מילא את התפקיד החשוב של אקונום במטבח ל־400 איש, שעוד לא היינו רגילים למספרים כאלה, ולא בלי הצלחה.
בחיפוש מקום להתיישבות היה הוא הפעיל ביותר, ומשום כך היינו בזמן הראשון רשומים במוסדות המיישבים בשם ״קבוצת טרטקוב״. עם עלייתנו על המקום הוא התמסד כולו לענף הפלחה, וכבר בזמנים ההם התחיל לטפל בנסיונות של כל מיני זבל חימי, שזה היה אז חידוש בארץ, ואח״כ התחיל לטפח את משק המכונות, שבו הוא המשיך עד ימיו האחרונים, החל מהפורדזון הראשון עם המחרשה הקטנה ועד המכונות הכי חדישות בימינו אלה, עם כל הכלים הקשורים אליהם ועם כל חלקי החילוף הדרושים לכך. ובשנים האחרונות כשכבר לא יכול היה לעבוד במכונות הוא המשיך לדאוג לחלקים, אשר חוץ ממנו איש לא יכול היה כמעט להשיגם.
והנה דוקא בשני הכוחות האלה, בכוח הפיזי של הגוף ובכוח הפעיל של המוח, מצא הגורל להתנקש בו לפני כעשר שנים. אם כי הוא התגבר אז. הרי שני הכוחות האלה הלכו ונחלשו במשך השנים, עד שלא היה מסוגל לעבודה גופנית. ואז, מבלי להיכנע, הוא התמסר לאירגון עובדי הפלחה ולסידור סמינריונים לחקלאות ולמכונאות, במדרשה החקלאית ע״ש רופין, ובהצלחה.
ההתקפה האחרונה לפני כחצי שנה היא שהנחיתה את המהלומה האחרונה על הכוח הבלתי־נכנע ודיכאה אותו עד כדי כך, שבזמן האחרון, בהיותנו יחד בבית הנופש ויצאנו לטיול, לא יכול היה להשתוות אתי בהליכה רגילה וזקוק היה לעזרתי. וכך איתרע מזלו, אותו הכוח שאליו לא יכולתי להשתוות במשך כל השנים, הוכרע וירד פלאים. עד שלבסוף נפל באחד הימים, אשר בעבר היו הכי פעילים בחייו — ימי הזריעה.
המספר הרב של אנשים שהשתתפו בהלווייתו מוכיח עד כמה שהיה מקובל בין הבריות, שאתם היה מעורב במשך כל שנות פעולתו.
יהי זכרו ברוך ושלום לעפרו.
חיים רוזן