הנצחה בקבוצת גבע

ציפורה טרטקוב

כתב חיים

אחת אחת מסתלקות הדמויות המופלאות מהדור הקודם! צפורה היתה מהמופלאות ביותר.

צפורה הגיעה ארצה בתור ילדה, יחד עם מש­פחתה הענפה, משפחת אברמסון, לראשון לציון. ראש המשפחה עם הבנים המבוגרים עבדו ביקב וצפורה למדה בבית־הספר, אולם הוכרחה להפסיק את הלימודים כאשר המשפחה עברה לגליל, אחד הבנים התישב ביבנאל והשני בכנרת, עם הווסדה. ראש המשפחה התקבל בתור אורוותן בחוות כנרת, וכשנרכשה אדמת אומג׳וני ע״י הקהק״ל ופועלים מחוות כנרת הוכרחו לעבור יום יום לעבוד בה הועברה משפחת אברמסון לשם בקביעות, והתגוררה באחת החושות של הכפר בכדי לשמור על הבהמות וכלי העבודה במקום. וכך גרה המשפחה לבד בתוך ישוב ערבי לפני שהיה כל ישוב יהודי מעבר לירדן. צפורה היתה חוצה מפעם לפעם את הירדן בכדי לקנות יר­קות בכפר עבודיה שמעברו השני וכך הורגלה לא לפחד.

לזכרה של ציפורה

כתב יעקב

״צפורה לבית אברמסון, מראשוני קבוצתנו נפ­טרה״ רשמנו על הדף הראשון של עלון הקבוצה. מראשוני קבוצתנו—יתרה מזו: היא היתה מהמנין הראשון של בנות העליה השניה, ובה התגלם האופייני בחבורה חלוצית זו. אחות צעירה לחבורה אשר כמעט כבר הפכה לאגדה, לבנות שטורמן, אשר עם שחר התנועה אחזו במלמד הבקר ונהגו במחרשה, למען קיים את זכות חובת בת ישראל לניר את הנירים הראשונים באדמת ישראל. בסמוך לזה היתה היא מהחבורה הראשונה אשר התרכזה מסביב לחנה מיזל בחות כנרת, בכדי לרכוש את הידע החקלאי לאשה העבריה אשר שאפה להיות עובדת אדמה בישראל. היא גם היתה מהחבורה הראשונה של הבנות אשר חגרה נשק להגנת עצמה ונספחה לרא­שוני אנשי ה״שומר״, שנחלצו להגן על רכוש ישראל ועל כבוד ישראל ולנתוץ את האגדה המתהלכת בי­מים ההם בין עם הארץ כי היהודים הם בני מות, שאינם יודעים להגן לא על עצמם ולא על כבודם.

מזכרונותיה של ציפורה

(נכתבו לחג העליה)

בעלייתנו למקום הזה, ששמו כיום גבע, לא היתה לי הזכות להיות בין הראשונים שיצאו בשתי העג­לות מכנרת דרך מרחביה ואינני זוכרת את הסיבה, אולי מפני חוסר מקום — העגלות שמשו להסעת כל אשר היה לנו, או מפני שלי היתה האפשרות הכספית לנסוע ברכבת, ולהביא את יתר החפצים שלא לקחנו בעגלות. כך הגעתי אני רק למחרת, בשעה 10 בבוקר, ברכבת לעפולה.

כשירדתי מצאתי את אברהם שמיון מחכה לי בעגלה, בה הגיע כבר מגבע לפגשני, וכמובן, השמ­חה היתה גדולה, אך קנאתי בו על שהוא כבר לן לילה אחד במקום, ואני, עדיין לא ידעתי, אפילו, היכן נמצא המקום הזה.

היה יום גשום, הבוץ היה רב ועמוק, הפרדות התקשו בסחיבת העגלה, ואנו ירדנו מפעם לפעם והלכנו ברגל כדי להקל על הבהמות. למעין טבעון הגענו בחושך, וכבר לא יכולנו לראות את הדרך. אברהם, מכיוון שהיה כבר כאן, ועבר בבוקר את אותה הדרך, הבין שפה המקום בו צריך לפנות שמאלה, אך הפרדות לא יכלו להמשיך בבוץ. את הצלפות השוט הארוך של אברהם וצעקותיו לפרדות שמעו החברים שהיו באהלים על הגבעה, וכדי להקל עליו במציאת הדרך יצאו החברים עם הפנסים החוצה ראינו את אור הפנסים ואורו עינינו. פנינו עם העגלה בצעקות ובהצלפות, אך ללא הועיל, הפרדות לא רצו ואף לא יכלו להמשיך. הבוץ היה סמיך ונדבק לגלגלי העגלה. החברים ירדו מהגבעה עם הפנסים כדי לעזור לנו לעלות, אני זוכרת את חיים וטרטקוב, וכמובן שגם הם לא יכלו לעזור לפרדות לעלות, כך שהסתפקנו בהעברת החפצים מהעגלה על גבי הפרדות שהותרו. הלכנו הרבה זמן בדרך לא דרך שהיתה קשה מאד, אך לא היו מאוש­רים מאתנו בהגיענו למקום ולעינינו ארבעת האהלים ויתר החברים המחכים לארוחת הערב בנקודה החדשה.