לזכרה של ציפורה
כתב יעקב
״צפורה לבית אברמסון, מראשוני קבוצתנו נפטרה״ רשמנו על הדף הראשון של עלון הקבוצה. מראשוני קבוצתנו—יתרה מזו: היא היתה מהמנין הראשון של בנות העליה השניה, ובה התגלם האופייני בחבורה חלוצית זו. אחות צעירה לחבורה אשר כמעט כבר הפכה לאגדה, לבנות שטורמן, אשר עם שחר התנועה אחזו במלמד הבקר ונהגו במחרשה, למען קיים את זכות חובת בת ישראל לניר את הנירים הראשונים באדמת ישראל. בסמוך לזה היתה היא מהחבורה הראשונה אשר התרכזה מסביב לחנה מיזל בחות כנרת, בכדי לרכוש את הידע החקלאי לאשה העבריה אשר שאפה להיות עובדת אדמה בישראל. היא גם היתה מהחבורה הראשונה של הבנות אשר חגרה נשק להגנת עצמה ונספחה לראשוני אנשי ה״שומר״, שנחלצו להגן על רכוש ישראל ועל כבוד ישראל ולנתוץ את האגדה המתהלכת בימים ההם בין עם הארץ כי היהודים הם בני מות, שאינם יודעים להגן לא על עצמם ולא על כבודם.
לראשונה ראיתיה, ואני בשנתי הראשונה בעמק הירדן. הלכתי עם חבר מביתניה, מקום עבודתי, לכנרת. והנה לקראתנו שני פרשים — פרשי השומר. אחד מהם הכרתי כבר, אולם השני מראהו עורר פליאה, כשהתקרבנו הבחנתי שהפרש השני היא בחורה באביב ימיה. לבושה כדרך פרשי השומר בימים ההם, חגורת נשק והיא יושבת הכן באוכף, זקופה, עזת מבט — תפארת. מי היא? שאלתי את חברי והוא יותר ותיק ממני בארץ ״הלא זו צפורה אברמסון, לא ידעת? ענני. על צפורה זו שמעתי כבר כעל אחת ממיטב הפועלות, ועכשו ראיתיה פרש מלחמה. ואכן, ספרו עליה והיא רוכבת מובחרת, עומדת בהתחרויות רכיבה עם מיטב בחורי השומר. ברבות הימים נפגשנו בדרך לגבע ובגבע, ועד אחרית ימיה.
כוחה של צפורה לא היה בהגות ובבטוי, אולם היא השתיכה למנין אשר בדבקותם, נאמנותם והתמדתם עושים את ההגות לערך של ממש. צמידותה לעקרונות יסוד של תנועת העבודה היתה מובהקת. הקו היה ישר ונאמן - עבודה, הגנה, זקיפות קומתה של אשה עבריה, דרך הקבוצה — לאלה היתה נאמנותה בלתי מעורערת להלכה ולמעשה. ראיתיה בעבודה וראיתיה במבחנים חמורים ביותר והיא אמיצה, שלוה וידה בטוחה. לא רבות כמוה.
עמידתה על זכות החברה על מקומה הנכון בעבודה ובחברה בתוכנו היתה תקיפה, ערה ופעילה. בהופיע דבר מסוג זה על רקע חיינו ואם באסיפת חברים ידענו — הנה צפורה תופיע, ואכן היא לא הזניחה שום מקרה ועמדה על המשמר. חייכנו לעיתים להתמדה זו, אולם ידענו שבדין ולענין — היא מגינה על ערכי יסוד. לזה מצטרפות גם שנות שרותה בהנהלת משקי פועלות, והיא מלאה את תפקידה בנאמנות, בכובד ראש ובמיטב היכולת.
זכורני ב־25 שנות גבע, בערב, במסיבת־״חברים מספרים על חייהם״, עיקר דבריה היו על המסיבות למה לא הלכה להתישבות עם אנשי השומר, אתם ארחה לחיים זמן רב. תכנם היה כי לא נראו לה הליכות השומר ביחס לחברה. ואם לא להלכה, הרי למעשה. ביחסי יום יום, עד כדי כך! ויתרה על קשרים והצטרפה לחבורה, אשר רק התחילה להתוות את אורח חיי הקבוצה.
לא קל היה ולא תמיד נוח עם צפורה, היא ידעה להתמסר לעבודה ולענין אשר עסקה בו בכל כוחה ובכל מאודה. וזאת וכזאת דרשה גם מהזולת, ובקול רם. וכך עד יומה האחרון.
בשנות חייה האחרונות, והיא חולה וחלשה, עם כל שעה שהונח לה, שרכה את דרכה לחדר הקילופים ועשתה עבודתה בנאמנות ובהקפדה על מלוי שעות עבורה ועינה צופיה הליכות מסביב, כמתמיד, ואף מעירה על חולשות ואי סדרים. ולא תמיד התקבלו הדברים בסבר פנים אולם היא כאשר היא, מאז ומתמיד. אכן, דומה בכלל, שאיש בעל אופי ועקרונות פעילים לא תמיד דעת הבריות נוחה הימנו.
מופלאה היתה דרכה בטיפול במשפחות ילדים ביתמותם, משפחות קרובות ורחוקות יותר אשר זמנו לה. לאם שניה היתה להם בדאגתה, בהתמסרותה. וכך התמידה עד אחרון ימיה. כאחת נעלה היתה בזה בעינינו.
צר, מה צר היה לראות דמות זו בשנותיה האחרונות, שנות מחלתה. היא, אשר הסכנו לראותה חזקה זקופה, הליכתה בטוחה ותקיפה, ובצעירותה ביופיה המיוחד — גבהת קומה, זקופת ראש, עזת מבט עטורה רעמת שערות מרשימה — והנה היא עושה שבילה לאיטה, עומדת לנוח מדי פעם, יושבת על כל ספסל המזדמן בשביל, אבל גם זאת נשאה כראוי — זקופה, גאה, לחמה עם חולשתה ואף כי ידעה יפה מצבה והוא נואש.
פעם פגשתיה ביום קר בדרך למטבח והיא לבושה קל, שלא בהתאם למזג האויר. העירותי לה על כך, "אס וועט שיין נישט שאטען" - זה כבר לא יזיק לי, הפטירה.
הרבה סבל אינה לה גורלה בשנות מחלתה, אולם גם חסד עשה לה בשעתה האחרונה, היא מתה, כנראה, בשנתה. מצאוה במיטה שלוה רגועה כאילו נרדמה. מות נשיקה.
ראוי ויחרת זכרה כדמות אופינית של תקופה חלוצית אשר עצבה, שאפה לעצב, אשה עבריה חפשיה, עובדת אדמה, עומדת ברשות עצמה.
י. רז