הנצחה בקבוצת גבע

נעמי וייסמן – 1927 - 2013

כתב אורי ברזק

בפרק האחרון של ספר בראשית אוסף יעקב את כל צאצאיו סביב מיטתו לברכה ופרידה. כך ממש, כשהעולם היהודי כולו קורא בספר בראשית, אספה נעמי וייסמן את כל ילדיה ונכדיה לברכה ופרידה. בשעה שקבעה ובאופן המדוייק שבו החליטה, נאספו סביבה ארבעה גוזלים ו- 12 נכדות ונכדים, כדי לקבל ברכה אחרונה ולהפרד. השעה הייתה שלוש אחר הצהריים כשעצמה עיניה למנוחה אחרונה.

אומרים כי חייו של אדם חולפים לנגד עיניו ברגעיו האחרונים. אם נכון הדבר, מה עבר אתמול בשעה שלוש בדיוק, לנגד עיניה של נעמי? אנחנו יכולים רק לנחש. אולי ראתה את הצריף על חוף הים של חדרה בכפר עלוב בשם 'חפציבה' בו ניסו חברי קבוצת 'דרומיה' לגדל את נעמי התינוקת לפי ספרי המהפכה הרוסית. מי שהציל את הילדה ממוות בתת תזונה וממחלות שדבקו בה בגלל המזיקים שרחשו בצריף, הייתה סבתה – מרים כהן שבמזגה הסוער לקחה את התינוקת ודרשה מקבוצת ההורים להתחיל להתנהג כמו מבוגרים. האם זו הייתה דמות הסבתא שלפיה גדלה נעמי? גם זאת אין לדעת, אבל אם יש דמות סבתא שרבים היו רוצים שתהייה להם, הייתה זו דמותה של נעמי.

אמא שלי, נעמי

כתב ישי

נולדה לה אשה בי"ד אדר, בפורים, לפני הרבה שנים, ליד חדרה.

חייתה את שמונים ושש שנותיה בהנאה, נחישות ושלמות.

היו שם, בין השאר:

הורים, ילדוּת מאושרת בקבוצה, שובבות וקונדסות, אהבות ואכזבות, אחיות ובני ביתן, צבא, אבא יהושע, ילדים ובני זוגם, עבודה, נכדים, כדורגל של אירופה וגם קצת הפועל ת"א, נובלס, כוס בירה, תאנים מהוואדי (או מהבוסתן), טיולים, הזמנות במפעל, חתיכה דג, כוֹסית וודקה או משהו אחר "...שיעשה תיאבון", מביאים קלמנטינות מהפרדס, מלקטים בוטנים ברפת, חוג יהדות, אומרים את האמת לכולם, ומקשיבים לאמת.

 הספד לנעמי

כתב נחמן רז

יום אחד, בקיץ 1929 נראתה נכנסת לגבע לחצר עגלה רתומה לשתי פרדות ועליה כמה חברות וחברים לא מוכרים. ובראש העגלה, בחיקה של אחת החברות, הבהיק שיער ראש בהיר של ילדה קטנה. אלה היו אנשי קבוצת דרומיה שעברו לגבע מדגניה, לאחר שקודם לכן שהו ועבדו בסביבות חדרה. שם נטעו אז פרדסים חדשים.

באותם ימים עברו על גבע אירועים קשים מאוד. משפחות רבות קמו ועזבו את המקום. עבור קבוצת גבע בת ה-8 היה בבואה של קבוצת דרומיה משהו מאוד מעודד, לאחר ימי השפל והייאוש. לילדה הבלונדינית הקטנה קראו נעמי כהן והיא נולדה בתחילת 1927, בכורה להוריה פניה וצבי, ובכורת ילדיהם של אנשי קבוצת דרומיה.

המילים של נעמי:

היו חד משמעיות, נחרצות, ברורות! הן נאמרו בקול חזק, צלול והחלטי! מילים שיודעות את הכיוון, מאמינות במטרה ויכולות לה... מילים שהיא התייצבה מאחוריהן - בגו זקוף, ראש מורם ומבט ישיר.

מילים שידעו - שאין להן על מי לסמוך... להישען... לחכות... ״לי לא היתה אמא״, סיפרה, ״היה לי רק אבא, גיליתי את מעלותיה רק כשהפכתי לאמא בעצמי והיא הפכה לסבתא, והיו לה מעלות״, הדגישה.

הקשר של נעמי עם אבא ליווה אותה עד רגעיה האחרונים ״לא עובר יום שאני לא נזכרת באבא״ - ציינה בפני.

בבית ההורים המילה של נעמי היתה המילה הקובעת ״נעמי אמרה״ סיכמו לאחר דין ודברים, ועל המילה של נעמי לא היו עוררין.

לי, המילים של נעמי האירו את הילדות כמו מגדלור שמאיר את החשכה.

אני זוכרת אותה מתריסה כלפי ההורים כשאני מציירת על הרצפה, ״אתם לא רואים איזו ילדה מוכשרת יש לכם, אל תקשיבו למה שאומרות המורות והמטפלות, היא יותר חכמה מכולם״, סיכמה.

והיו לנעמי גם שתיקות, שתיקות מבוצרות, בלתי חדירות, קשות, שתיקות שלא התיישבו עם המילים הכל-יכולות שלה.

הבית של נעמי תמיד היה פתוח לקראתנו, היתה שם מיטה רחבה, מגבת נקייה והמון עוגות ועוגיות...

כשהתארחנו אצלה המשיכה נעמי כדרכה בסדר יומה, ולנו נתנה את כל המרחב ליהנות ממנה...

וכמו שנעמי התחברה ל'יש', כך היא קיבלה את ה'אין'. ״אין חיים לנצח״ אמרה לי בשיחת הטלפון השבועית שלנו, שהתקיימה כל יום שישי בחמש אחר הצהריים. מה יהיה? שאלתי, ״תמשיכי כרגיל״ התעקשה.

לא נעמי, אני לא יכולה להמשיך כרגיל,

זה לא רגיל בלעדייך אחותי הגדולה...

זה לא רגיל בלי האור שפיזרת על כולנו...

זה לא כרגיל בלי המילים שלך, נעמי.

אחותך יעל