נעמי וייסמן – 1927 - 2013
כתב אורי ברזק
בפרק האחרון של ספר בראשית אוסף יעקב את כל צאצאיו סביב מיטתו לברכה ופרידה. כך ממש, כשהעולם היהודי כולו קורא בספר בראשית, אספה נעמי וייסמן את כל ילדיה ונכדיה לברכה ופרידה. בשעה שקבעה ובאופן המדוייק שבו החליטה, נאספו סביבה ארבעה גוזלים ו- 12 נכדות ונכדים, כדי לקבל ברכה אחרונה ולהפרד. השעה הייתה שלוש אחר הצהריים כשעצמה עיניה למנוחה אחרונה.
אומרים כי חייו של אדם חולפים לנגד עיניו ברגעיו האחרונים. אם נכון הדבר, מה עבר אתמול בשעה שלוש בדיוק, לנגד עיניה של נעמי? אנחנו יכולים רק לנחש. אולי ראתה את הצריף על חוף הים של חדרה בכפר עלוב בשם 'חפציבה' בו ניסו חברי קבוצת 'דרומיה' לגדל את נעמי התינוקת לפי ספרי המהפכה הרוסית. מי שהציל את הילדה ממוות בתת תזונה וממחלות שדבקו בה בגלל המזיקים שרחשו בצריף, הייתה סבתה – מרים כהן שבמזגה הסוער לקחה את התינוקת ודרשה מקבוצת ההורים להתחיל להתנהג כמו מבוגרים. האם זו הייתה דמות הסבתא שלפיה גדלה נעמי? גם זאת אין לדעת, אבל אם יש דמות סבתא שרבים היו רוצים שתהייה להם, הייתה זו דמותה של נעמי.
נעמי הגיעה כילדה עם קבוצת דרומיה לגבע בסוף שנות העשרים, והמשיכה לגדול כבת של הקבוצה כולה. חבריה בגבע – דידי, מיכה, דניאל, היו בעיקר הבנים. באופי שלה ובנכונות שלה לצאת להרפתקאות, שבתה את ליבם והם צירפו אותה למסעות מחקר וצייד בעולם הקסום שבחוץ. פעם כשעלו לגבעת המורה ונכנסו למערה חשוכה מצאו שם גופת אדם מת. הסיפור נותר כחוויה מרתקת לספר לילדים ותו לא, לימים מסתבר כי המוות מעולם לא הפחיד אותה ממש.
נעמי בנתה בתוכה אישיות רהוטה ומלוטשת כיהלום. מעשים שעשתה היו בנויים על החלטות מאוד פשוטות וברורות. תוכה כברה – לא נתנה ללחצים חיצוניים להניא אותה מאמת פנימית מאוד מוצקה. אל האמת שלה הגיעה מתוך סקרנות, מחשבה, יושר ואומץ לב.
אותו צו פנימי הוביל אותה להתגייס לצה"ל ב- 1948 כשהיא כבר 'רווקה זקנה' בת 21. שם, בצבא, פגשה את יהושע ואיתו הלכה לתקופה קצרה לקבוצת כינרת. עם יהושע חזרה לגבע והולידה את ארבעת הגוזלים - יהודה, דויד, ישי ומרים. עליהם הרעיפה חום אימהי מהסוג הנוקשה. אותם אספה והזינה באופן קבוע במשך עשרות שנים בטקס קבוע ובשעה קבועה בימי שבת לפני הצהריים. אל ביתה אספה גם את נכדיה, כל אחת ואחד בתורו, כל אחת ואחד לפי צרכיו. מעגל הנכדים גדל והתרחב גם מעבר לתחומי המשפחה. ביתה של נעמי היה פתוח למתנדבים רבים שעבדה איתם בלול ובמפעל וגם למנהל המחלקה שלה בבקרה מוחמד סאלח. מוחמד למד מנעמי את העבודה בבקרה, מהיום הראשון לעבודתו. נעמי חנכה אותו וליוותה אותו בקפדנות ובחיבה, עד שהפך להיות מנהל המחלקה והנכד שלה בעת ובעונה אחת. את המחלקה לא עזבה עד גיל 86 ומה שהספיקה לעשות בחצי יום עבודה השתווה למה שעובד רגיל מספיק ביומיים.
למרות הדיוק החד שלפיו ניהלה נעמי את החייה, היא לא עשתה זאת במאמץ אלא בחדווה גדולה. היא שחתה וטיילה, קראה בתנ"ך מדי יום וצפתה במשחקי ספורט מכל הסוגים, למדה רפואה אלטרנטיבית ועישנה סיגריות. כששאלו אותה איך החיים הבריאים האלה מסתדרים עם עישון סיגריות, ענתה בפשטות האופיינית לה – מכולם אני נהנית באותה מידה. גם חוש הומור היה שם בשפע וגם גמישות מחשבתית יוצאת דופן. לפני כשנה, בגיל 85 נפלה לראשונה מאופניה בדרך לעבודה ושברה את ידה. כשהלכה לביטוח הלאומי לדווח על תאונת עבודה, ביקש ממנה הפקיד בחשדנות לתאר לו את המפעל בו היא עובדת לכאורה. כשסיימה לתאר לו את כל המחלקות של 'בקרה' ואת הסוגיות התפעוליות וניהוליות של המפעל כבר היה הפקיד ממלמל לעצמו "הלוואי עלי... הלוואי עלי..."
קשה לספר על נעמי מעט. אבל גם הקיצור של ההספד הזה הוא ציווי חד משמעי שלה.
אמש, בגיל 86 וחצי, ממש כשם שתכננה את מותה, בשעה אחת עשרה בלילה, השיבה נעמי את נשמתה לבורא. אומרים כי באותה שעה ניתן היה לשמוע כיצד הבורא מכוון את שעוניו לפי התכנית של נעמי וייסמן.
נוחי בשלווה על משכבך נעמי, ימתקו לך רגבי אדמתה של גבע.
אורי ברזק