הספד לנעמי
כתב נחמן רז
יום אחד, בקיץ 1929 נראתה נכנסת לגבע לחצר עגלה רתומה לשתי פרדות ועליה כמה חברות וחברים לא מוכרים. ובראש העגלה, בחיקה של אחת החברות, הבהיק שיער ראש בהיר של ילדה קטנה. אלה היו אנשי קבוצת דרומיה שעברו לגבע מדגניה, לאחר שקודם לכן שהו ועבדו בסביבות חדרה. שם נטעו אז פרדסים חדשים.
באותם ימים עברו על גבע אירועים קשים מאוד. משפחות רבות קמו ועזבו את המקום. עבור קבוצת גבע בת ה-8 היה בבואה של קבוצת דרומיה משהו מאוד מעודד, לאחר ימי השפל והייאוש. לילדה הבלונדינית הקטנה קראו נעמי כהן והיא נולדה בתחילת 1927, בכורה להוריה פניה וצבי, ובכורת ילדיהם של אנשי קבוצת דרומיה.
נעמי נקלטה מהר בחבורת ילדי מחזור ג׳ בגבע, בלימודים בחברה ובעבודה, והיתה משתתפת קבועה בכל מעשיהם וקורותיהם. חבריה בגבע היו בעיקר הבנים. באופי שלה בנכונות שלה לצאת להרפתקאות שבתה את ליבם והם צרפו אותה למסעות מחקר וציד בעולם הקסום שבחוץ.
אמנם לא היתה ספורטאית מחוננת אבל היתה שחיינית מסורה עד סוף ימיה. הקפידה כדרכה על מספר הבריכות ששחתה ועל סוג השחייה לכל בריכה.
יחד עם עוד כמה ילדות היתה נוהגת לבוא בתמידות למשחקי הכדורגל בגבע, וניהלה שנים ארוכות מחברת מיוחדת שבה פרטה את התוצאות והשמות של מבקיע השערים, שלא ישכח איש מהם בשום משחק. מדוע? ככה. זה היה מנהגה - לרשום, לדייק, לזכור הכל בדיוק נמרץ. תכונת ההתמדה המופלגת שלה, בכל מה שעשתה, בחברה ובעבודה, ליוותה אותה כל השנים והפכה שלה ללא שום סטייה.
ככל שהיתה חסונת גוף כך היתה גם רקדנית מצוינת ואהבה לרקוד. עם סיום בית הפר נכנסה נעמי לעבוד בגן הירקות. שם עבדו אז עד בואה רק בחורים. משנכנסה לעבודה הפכה חיש מהר לאחת המרכזיות בענף. חברי ההכשרות וחברות הנוער שעבדו איתה למדו ממנה פרק שאותו זכרו כל השנים - עבודה מתייקת, נאמנה ומסורה. אין קיצורי דרך ושום זיופים. את ארגזי הירקות המלאים והכבדים היתה נעמי נושאת במו ידיה על העגלה ומשם לשליחה לשוק. כך, יחד עם הבחורים, מבוססת לא פעם בבוץ הטובעני והמכביד מאוד, אבל לא נעמי תיכנע לבוץ וללכלוך. כמובן מתקופה זו זכורים כמה סיפורים של נעמי שהיתה חובבת סיפורים.
בגיל 24 קטעה נעמי את עבותה בקיבוץ כשנענתה לפניית צה״ל, אשר ביקש לגייס לשורותיו בחורות איכותיות מההתיישבות העובדת, לקורס הקצינות הראשון. בצבא הכירה כמה חיילות שהפכו לחברותיה הטובות. נעמי שמרה על קשרים עימן שנים רבות.
בצבא הכירה את יהושע, לו נישאה ב-1953. הם קבעו את משכנם בקיבוץ כנרת, ולאחר 5 שנים חזרו לגבע, שם נשארו ושם גדלו ארבעת ילדיהם: יהודה, דוד, ישי ומרים.
נעמי עבדה בלול במשך 30 שנה. מעולם לא ניהלה את הענף, אך היתה למשענת איתנה לרכזי הענף לדורותיהם. עם השינוי והצמצום בענף הלול עברה ל״בקרה״ למחלקת סלילים, שם הפכה לעובדת מרכזית ומשמעותית ביותר. כל השנים ההן נשארה נעמי ב׳׳בקרה״, התפתחה בעבודת המחלקה. הכל התנהל שם בפיקוחה ובהשתתפותה הפעילה שנים רבות. אפילו כשהפחיתו לה שעות עבודה בגין גילה, הקפידה להתייצב שם וליטול כל מה שהיה נחוץ למילוי העבודות וההזמנות, כשהיא מקפידה על הדיוק, הסדר ושלמות הביצוע.
זכורה היטב הפסקת התה, שאל לה להתמשך יותר מידי. כעבור 20-25 דקות היתה קמה ומכריזה: ״זהו, מספיק. לעבודה!״ והכל היו מצייתים לה ללא ערעור. אפילו אביה צבי, שהיה אף הוא עובד קפדן ומומחה למתמטיקה, הצטרף לאותה מחלקה והיה נשמע לה בחיוך תמיד.
באמצע שנות ה-80, בטרם הוקמו כל מיני מוסדות ההשכלה באזורינו השתתפה נעמי בהתמדה בחוג למחשבת ישראל, שהתקיים בגבע שנים אחדות בשעות אחר הצהריים בהדרכתה של עירית אמינוף. הקפידה לבוא לכל הפגישות והיתה מעירה לא פעם הערות מקוריות ומיוחדות להבנת הנקרא. כך אגב, המשיכה גם בחוג ליהדות הקיים כבר עשרות שנים בהנהלת אלי גורן, כשהיא מגיעה בדיוק על השעון ומכינה את הכיבוד לקהל הרב שנוהג להתכנס למפגשים האלה מכל רחבי העמק.
נעמי היתה דמות מיוחדת בגבע. הן בצורתה והן באופיה. אישיות בפני עצמה. שייכת וקשורה לענייני הכלל והקבוצה אבל לא מעורבת בהם יותר מידי. עם זאת לקחו נעמי ויהושע חלק חשוב במנהג יפה, של מפגש אצל אחת המשפחות כאן בגבע לאחר האספות, כאשר חלק חשוב בכיבוד היו מטעמים שהיה יהושע מכין. כמו כן היה ביתם של נעמי ויהושע תמיד פתוח למתנדבים רבים שעבדה איתם בלול ובמפעל, ילדי חוץ שאימצו, ועוד אורחים.
נעמי היתה חובבת טיולים, בעיקר בארץ אך לא מעט גם בחו״ל. לא פעם בטיולים היתה נפרדת מהקבוצה והולכת לה לבדה, למקום שחשבה כי שם מעניין אותה יותר.
נעמי בנתה בתוכה אישיות רהוטה ומלוטשת כיהלום. מעשים שעשתה היו בנויים על החלטות מאוד פשוטות וברורות. תוכה כברה, לא נתנה ללחצים חיצוניים להניע אותה מאמת פנימית מאוד מוצקה.
מחלתה היתה קשה וקצרה.
נעמי ידעה בדיוק מה מצבה, אך רוחה לא נפלה. עד ימיה האחרונים ממש ידעה ליהנות מהדברים שאהבה - ספורט בטלוויזיה, אוכל טוב וסיגריה - ולהוקיר ולאהוב את ילדיה, נכדיה, אחיותיה, ובני המשפחה והחברים הרבים שעטפו אותה באהבה.
״גוזלים שלי״ היתה מכנה את הילדים והנכדים, כשכולם, בחורים ובחורות גדולי קומה ואיתנים - היו מצייתים לה ללא ויכוחים. ״סבתא אמרה.״ היה עבורם כלל שחייבים לבצע.
סלע איתן מסלעי המקום היתה נעמי, עץ ששורשיו ארוכים. שלום לך נעמי ויהא זכרך ברוך ומבורך.
נחמן רז