המילים של נעמי:
היו חד משמעיות, נחרצות, ברורות! הן נאמרו בקול חזק, צלול והחלטי! מילים שיודעות את הכיוון, מאמינות במטרה ויכולות לה... מילים שהיא התייצבה מאחוריהן - בגו זקוף, ראש מורם ומבט ישיר.
מילים שידעו - שאין להן על מי לסמוך... להישען... לחכות... ״לי לא היתה אמא״, סיפרה, ״היה לי רק אבא, גיליתי את מעלותיה רק כשהפכתי לאמא בעצמי והיא הפכה לסבתא, והיו לה מעלות״, הדגישה.
הקשר של נעמי עם אבא ליווה אותה עד רגעיה האחרונים ״לא עובר יום שאני לא נזכרת באבא״ - ציינה בפני.
בבית ההורים המילה של נעמי היתה המילה הקובעת ״נעמי אמרה״ סיכמו לאחר דין ודברים, ועל המילה של נעמי לא היו עוררין.
לי, המילים של נעמי האירו את הילדות כמו מגדלור שמאיר את החשכה.
אני זוכרת אותה מתריסה כלפי ההורים כשאני מציירת על הרצפה, ״אתם לא רואים איזו ילדה מוכשרת יש לכם, אל תקשיבו למה שאומרות המורות והמטפלות, היא יותר חכמה מכולם״, סיכמה.
והיו לנעמי גם שתיקות, שתיקות מבוצרות, בלתי חדירות, קשות, שתיקות שלא התיישבו עם המילים הכל-יכולות שלה.
הבית של נעמי תמיד היה פתוח לקראתנו, היתה שם מיטה רחבה, מגבת נקייה והמון עוגות ועוגיות...
כשהתארחנו אצלה המשיכה נעמי כדרכה בסדר יומה, ולנו נתנה את כל המרחב ליהנות ממנה...
וכמו שנעמי התחברה ל'יש', כך היא קיבלה את ה'אין'. ״אין חיים לנצח״ אמרה לי בשיחת הטלפון השבועית שלנו, שהתקיימה כל יום שישי בחמש אחר הצהריים. מה יהיה? שאלתי, ״תמשיכי כרגיל״ התעקשה.
לא נעמי, אני לא יכולה להמשיך כרגיל,
זה לא רגיל בלעדייך אחותי הגדולה...
זה לא רגיל בלי האור שפיזרת על כולנו...
זה לא כרגיל בלי המילים שלך, נעמי.
אחותך יעל