הנצחה בקבוצת גבע

חנה וייס 1923-2012

כתבה רות לב (ק)

כמעט תשעים! שמונים וָתשע שְׁנות חיים – וְחנה השיבה נשמתה לַבּורא!

אחות רחמניה בכל רמ"ח איבָרֵיהָ. מילדותה עד סוף יָמֵיהָ. אברהם ואולגה וייס-ארצי, הוריהם של מורדי וגדי, אף הם זכו בטיפולה, עד מותם. כך נָהֲגָה: להתגייס לְעזרת חלשים, לְטפל, לִתמוך וּלְחַזק נפש וָגוף.

חנה – 'יֵקִית', פֵּדַנטית, דייקנית ואסתטיקנית בַּכּל, הָחֵל מִכַּמויות החומרים בַּעוגות שהַצְלָחָתָן עוררו התפעלות אצל החברות.. דרך לְבוּשָהּ.. כַּלֵה בְּנקיון וָסֵדֵר. נֵיחָנָה בִּתבונת כַּפַּיִם, כּל אשר שלחה בו יָדֵיה – עָלָה יָפֶה!

חנה - אינטליגנטית, חכמה וְסקרנית. אוטודידקטית. חובבת מוסיקה קלאסית וּבקיאה בה, דעֲתָנית ונאמנה מאד לעקרונותיה, יְשָרַת דרך וַהגונה, בעלת חוש הומור שָנוּן וְציני, עצמאית וּצלולה עד יומה האחרון.

חנה שְׁטַיְינַרְט נולדה ב 1923 בַּכּפר יֵלוֹבָה, גרמניה. היא ואחיה, אֵרְוִין, הגדול ממנה בשנתיים וחצי, נותרו עם אמם כאשר לפתע אביה קם ונעלם. והיא - פּעוֹטה בת שלוש. אמה אוֹיְגֵנְיָה עשתה הכל לקיים את ילדיה בִּמסירות, בַּחריצות וּבְכִשָרון רב.. על אוֹפָנֵיהָ היתה מעמיסה סִדְקית וּלְבָנים בְּמזוודה, ועוברת בין הכְּפָרים להציע מַרְכּוּלְתָה.

המשפחה הקטנה התגוררה בבית הסב והסבתא. יהודים שומרי מִצְווֹת, היחידים בַּכּפר. הבית השׂתרֵעַ על פני שטח גדול, ועליו כְּעֵין חווה חקלאית. הגויים בַּכּפָר לטשו עיניהם אל בֵּית המשפחה, ונהגו בִּבְני המשפחה תוקפָּנות ואכזריות.

ארוין בן העֶשֶׂר נשלח לבית יתומים, לקבל חינוך מתאים. וּמאז – כמעט שלא הִתרָאוּ. חנה גדלה בְּגן נוצרי. הנזירות כּיבדו את יהדותה, וחנה נהגה להצטרף אֲלֵיהן לַכְּנֵסִיָה, וְכִדבריה "רק לא כרעתי ולא השתחוויתי". בְּצד הגן, למדה חנה יהדות וּתפילות אצל גבַּאי בית הכנסת בַּעיר. מִגיל צעיר קבעה "כשאהיה גדולה – אסע לפּלשׂתינה".

חנה בת האחת עשרה, שוֹנָה משאר התלמידים בתלבושתה, הופעתה וְהתנהגותה. המוֹרֵה - אנטישמי מובהק. אך לא אמיצה כְּחנה תַחְשוֹק שׂפתיים! וכשנִכְפָּה עָלֶיהָ לברך בַּבּוקר 'הַיְיל היטלר', היא מברכת בקול רם חד וברור 'בוקר טוב!'. נמאס לה, והיא כותבת מכתב לַמפקח, בו מסבירה כי אין טעם בְּבוֹאָה אל ביה"ס. והמפקח - מְאַשֵר לה הפסקת לימודים. תַּמָה ונשלָמָה מַסֶכֶת לימודיה בבית ספר כלשהו. סך הכל ארבע כיתות!

בת שלוש עשרה וָחצי, חנה עוזבת את הכפר אל דודתה גרטרוד, הגרה בַּעִיר רַטִיבּוֹר, על גבול פולין-צ'כיה. חנה מתוודעת אל פִּלאֵי הקולנוע, התיאטרון, הטלפון וְעוד...

השנה 1937. על החנויות מופיעות כְּרָזות גדולות המזהירות מִקְנִיָה אצל היהודים. הדוֹדה מחפשת מקורות פרנסה, וּפותחת מִסעֶדֶת-בַּיִת, בה אוכלים שלושה ארבעה לְקוחות קבועים. ביניהם - בחור, המלמד את חנה עברית תמורת ארוחותיו.

הפַּחַד מְשַתֵק את חנה, והיא מפצירה בַּדוֹד יוסף,  ,,עזוֹב לְפלשתינה, אפילו בְּדרך בלתי לגאלית". וּתשובת הדוד ,,אני נשאר לראות את הסוף של היטלר"....עד יומה האחרון לא תסלח לו, כי אפילו לא ניסה...

אִמָהּ עוזבת לָעיר אוֹפֵּלְן, לעבוד כִּמנהלת משק בְּבֵית הרב הרפורמי הִירְשְבֵּרְג. וחנה - מצטרפת אליה וּמסייעת לה בְּגידול יַלְדֵי הרב. 

אמצע הלילה, בין תשעה לעשרה בנובמבר 1938 'לֵיל הבדולח'. דפיקות בדלת. לוקחים את הרב הירשברג. וּכשהשחר מֵאיר את החורבן וההֶרֶס - אִי וַדַאוּת וַפַּחד זרועים בַּכּל. בירור טלפוני מַעלֵה לחֵרְדָתָן, כי כל האחים של אִמָהּ נלקחו לבּוּכְנְוַואלְד. מכאן וָאילך חנה ואִמָהּ יודעות, כי עליהן למַעֵט בַּיציאה לָרחוב.

לחנה מלאו חמש עשרה שנים. בּאַחַד הימים אחִיהָּ ארוין פוגש בַּאקראי ב...אביהם. חנה נוסעת להכיר את האיש, וּמוצאת אותו נָשׂוּי. יָתֵר על כֵּן, בְּבֵיתו מתנוססת תמונת בחור בְּמַדֵי אס. אס... חנה נמלטת החוצה, בִּידיעה שאֵין לה ענין או רצון לִראוֹתוֹ לְעולם. לְימים, באמצעות משרד השִׁילומים נודע לחנה: האיש היגר לארה"ב. וְעוד: הגיש עליה בקשת שילומים, שכן חשב, כי חנה אינה עוד בין החיים.

הרב הירשברג הוחזר אל חיק משפחתו, והמשפחה עברה להתגורר בברלין, עם חנה ואִמָהּ. הרב סיפר לחנה על עֲלִיָת הנוער. תקווה גדולה נֵעוֹרָה בה "עוד אזכּה להגיע לְפלשתינה". 

לְמוֹרַת רוח אִמָהּ, חנה אורזת את ה'פֵּקְלָאוֹת' ונוסעת לְהכשרה חקלאית. כעבור עשׂרה חודשים עוברת לדֵנְמַרְק עם קבוצת ילדים. מכאן וָאילך נגזרים עליה נדודים רבים: בְּרכבת לָים הצפוני. על האוניה – עם קבוצת ילדים מבוהלים וּמפוחדים ללא 'רוֹעֶה', חוֹוָה חציית ים קפוא בְּקושי רב. אכסניה בְּקופנהאגן. טיסה לְאִי בִּמטוסים קטנים ו - התכנסות בְּאולם ענק. הֲמוּמִים ולא מעַכְּלים את הַקוֹרֵה להם: כך מוצאות את הילדים משפחות המגיעות לִבְחוֹר לעצמן ילדים מהקבוצה.... משפחת חַוָואִים מאמצת את חנה בחום וּבאהבה.

היא כותבת לאִמָהּ כמה טוב לה, האוכל טעים והכל נהדר.... עונה האֵם ,,אולי את יכולה לשלוח לי קצת?"......במכתב אחר אִמָהּ כותבת ,,קצת רזיתי. אולי אני יכולה להשתמש בַּשִׁמלה שֶלָך?". המשפחה נהדרת אל חנה, מבטיחה לשלוח אותה ללימודים גבוהים, לקנות עבורה שטח אדמה וְלבנות לה בית.....אך את חנה כל זה לא מעניין "א–נ-י רו-צה ל-פ-לש-תי-נה!"

המִפגשים עם מדריך ציוני, לימודי העברית, הסטוריה וארץ ישראל מלהיבים אותה, ומעוררים בה חדווה ותקווה גדולה.

תשעה באפריל 1940 הגרמנים פולשים לדנמרק. שוב, חנה אורזת ה'פֶּקְלָאוֹת' בְּחוֹפזָה ויוצאת לְמסע מְפָרֵךְ, לא ידוע וּמפחיד: בְּמַעֲבּוֹרֶת לשוודיה, בַּרכֶּבת לשׂטוקהולם, עוד רכבת מפינלנד ללנינגרד, מִשָם - לְאוֹדֶסָה, בְּאוניה לְאיסטנבול, על אוטובוס לְלבנון והנה....ראש הנקרה  ,,הללויה! אני בְּפָּלֶשְׂתינה! אפשר לִנשום לִרווחה".....כמעט.

מקבלים זריקות, וּלְמחרת באים משה הוֹפְנֵר והַלֵוִי לקחתה עם נערים נוספים אל קבוצת גבע, החוגגת את שְנָתָהּ הַתְשַע עֵשְׂרֵה.

וּבְגבע –  נַעֲרֵי וְנַעֲרוֹת 'עֲלִיָת הנוער', ביניהם יונה גפן שהגיע דרך ירושלים, מחלקים יוֹמָם בין עבודה לְלימודים. הנוער המקומי - אינו חוֹבֵר אֲליהם. נערי ה'עליה' מנהלים חַיֵי חברה משלהם, צמודים לַמוּכָּר וְלִשְׂפָת אימָם.

קָשָה ההסתגלות.

חנה עובדת בַּמטבח, ומבקשת להעביר את שְעוֹת הערב בַּמרפָּאָה. כך החלה קריירת אָחוֹת.

מלחמת עולם שניה בִּמְלוֹא עוּזָהּ. ארבעה מכתבים קצרצרים מאִמָהּ דרך הצלב האדום. אמצע 1942: הַמִשלוחים אל מחֲנוֹת ההשמדה – בְּשִׂיאָם! אוֹיְגֵנְיָה, אמא של חנה ואָחִיהָ ארוין נספּוּ... גם סָבָתָהּ, דודים וּבנֵי דודים. שלושים נפשות יקרות.

נפער בּוֹר כְּאֵב עמוק, מעולם לא נסתם עליו הגוֹלָל!

חנה מתגייסת לַמאמץ המלחמתי וּמשָרתת בְּמסגרת הצבא הבריטי, כְּאחות בבית החולים 'אוֹגוּסְטָה ויקטוֹרְיָה' בִּירושלים. היא מצטיינת בַּעבודתה, וּמקבלת העלאה לְדַרגָת קצינה.

בְּיום שחרורה מהצבא, פוגשת חנה את מורדי, ויחד שָבִים לְגבע. את מסיבת נישואֵיהֶם חוגג הזוג עם הבחורים הַשָבים ממאסר ברפיח בְּעקבות 'השבָּת השחורה'.

וּבְעוֹד מורדי מְשָרֵת בַּצבא, אבנר, הבן הבכור, נולד. שֵם ארוין אָחִיהָ מוּנְצָח! .. בְּצַד שִׂמחַת הלֵידָה, חוֹוָה חנה תקופת בּדידות קשה עד שוּבוֹ של מורדי הביתה.

שמונה שנים, שְמונָה נסיונות כּושלים לֵהֵרוֹת, וסופסוף...אושר ושיר גדול בְּבֵית חנה וּמורדי: רון, בן הזקונים נולד על כֵּתֵף הגבעה.

חנה מתמסרת לגידול בָּנֶיהָ וּלְעבודתה בַּמִרפָּאָה. כַּעֲבור שָנִים, עוברת לעבוד בַּפָּגִיָה של בית החולים עפולה, כְּאחראית תחזוקת אינקובטורים.

בְּגבע עבדה חנה: בַּמטבח, בְּבית התינוקות, ריכזה את מחסן בָּתֵי הילדים, בְּמחלֶקֶת הלוּחוֹת של 'בקרה' לְיַד חיים קארו, וּכְעֶשֶׂר שנים בַּ'שקדיה'.

בשנת 1990 מורדי נפטר ממחלת הסכרת, והוא בן שישים וּשמונה.

לפני כְּעֶשׂרים שנה נפלה חנה, וְשוֹרֶש כַּף ידה נשבר. התאונה הִקִשְתָה עָלֶיהָ את התִפקוּד היומיומי, והיא פָּרְשָׁה מְעבודה.

דגל הניצחון של חנה על הצורר הנאצי נישָׂא על ידיה בִּדמוּתָם של שִבְעָת נְכָדיה – אלה הסבו לה אושר רב, ועליהם רָבְתָה גָאֲוָותָה: גל, שחף, טל, מור, רועי, בן ועדן.

חנה, יְהִי זִכְרֵךְ בָּרוּךְ וְנָצוּר.

יִמְתֵקוּ לך רִגבֵי אַדְמת גבע וארץ ישראל-''פלשתינה'' אֵלֵיהָ עָרַגְת וְאוֹתָה כּה אהבְתְ!

 רשמה וערכה: לב רות ק