מרשימותיו – נכתב בגיל 13

זכרונות ראשונים

 

מעל לכל, אור גדול וזוהר. המקום נמצא גבוה מעל פני השטח. החלונות גבוהים מדי וקשה לראות מה נעשה שם בחוץ (פרט לאותם רגעים שמרימים אותך לשולחן או למיטה) למטה ישנם אנשים, מעט עצים קטנים שזה עתה נטעו והמון אבק.

מרחוק נשמע קשקוש בעלי כנף, וגעיית פרה בודדת פה ושם. בלילות נקרע השקם על ידי יללות התנים האין סופיות. החשך נעים אך גם מפחיד, דוחפים מד חום, אתה חולה, אתה בבית, לא לצאת.

שקט, ונעים. מה קורה ברגל? כואב ונפוח. לאן נוסעים בעגלה עם סוסים? צריף, רופא, סכין תחבושת.

שוב שקט, יורדים לגן (שנמצא באותו הבית) רעש, ילדים גדולים, מכים. צריך להלחם בשיניים. ״כלב קטן נושך, ילד לא מתנהג ככה״. המסך עולה הזכרונות צלולים יותר, והנה הם כאן כולם חבריך לילדות ראשונה.

ומעל לכל כענן ורוד, אהבה נפלאה וגדולה של אמא. אותה אינני רואה הרבה (בגלל עבודתה ברפת) אבל היא שלי ללא סיג. ואני נמלט אל אהבה זו בכל הרגעים הקשים, וכבר הם מתחילים להצטופף יותר ויותר והמלחמה מתחילה.

מלחמתו של ילד עקשן שאינו מפחד לחשוב וגם להביע את דעתו בלי לחשוב אם דעה זו זוכה לפופולריות או לא ולרוב זה לא.

הילד ״לא״ רוצה לאכול. יכולים אתם להבין? דבר זה, הוא ענין מרכזי מאין כמוהו, כי צריך לאכול הכל וגם לא להשאיר.

(הרי ישנם מליוני ילדים רעבים שהיו שמחים לאכול אוכל כבד ומטוגן ומגעיל) סתם ירקות ופירות וחלב ולחם וחמאה וביצים מאכלים יפים לבריאות וגם טעימים אבל איך אפשר בלי בשר וקציצה ותפוחי אדמה ותרד ועור ועור ועוד. וישנם קרבות של ממש ואסור להכנע בשום אופן. הם לא יכריחו אותי לאכול מה שאני לא רוצה. מתחיל להתפתח המושג של ״הם״ גוף משונה של מבוגרים בהחלט לא חכמים וגם לא טובים ואולי אפילו רשעים גמורים אשר ידם קלה באשר לחבטות וסטירות וסתם צביטות, וראשם סגור באופן הרמטי לדברים הפשוטים של חופש הפרט לרעוב אם הוא מסרב לאכול.

לפעמים הקרב משתרע על פני כמה ימים. ישנם כאלה שאינם מתעצבנים הם פשוט לא יתנו לך לאכול עד שלא תגמור מה שנשאר מאתמול. בשלב מסויים אחרי ״מועצת חכמים״ שהתייחסה באופן מיוחד ל״עקשנותו של הילד״ הוחלט לנסות את דדך הרעב. לאחר חמישה ימים בעדך הם נשברו סופית, ומאז בעצם התחילה נסיגה שקטה ער שלא אכפת לי כבר לאכול דגים ותרד וקציצות וסתם שטויות. עוד נחזור לדבר בעניין זה אבל לעכשיו זה מספיק.