לזכרה של מרים (ריז'יק) זוטולובסקי
כתב ראובן לווין
קרוב ל-60 שנה שהכרתיה ואם לכנותה בשם אחד המציין את אופיה — האמא.
זה התחיל במושבה מנחמיה בעמק הירדן בשלהי מלחמת העולם הראשונה. חברים אחדים עבדו במושבה וחלמו על חיי קבוצה ומרים בתוכם. עלי להודות שלא הייתי ביניהם, אך ידוע לי שמשם התחיל הנבט של קבוצת גבע.
בגמר מלחמת העולם הראשונה נדרשנו ע׳׳י קהק׳׳ל לעבד אדמות כפר אוריה שבהרי- יהודה. שמה התבלטה דאגתה האמהית לבניה שמספרם איתה היה 13. זו היתה דאגת אם לבניה הצעירים, אם כי היא היתה בין הצעירים, אבל תחושתה כמבוגרת ואחראית.
היינו 11 חברים ושתי חברות. החברה השניה ועוד חבר שהיו איתה בכפר אוריה והיום הם חברי דגניה ב׳, ביקשוני בכתב שאביע את השתתפותם בצער הקבוצה והמשפחה. היה ידוע שמכפר אוריה עברו לקבוצת מרחביה, במרחביה הגענו לעשרים וכמה חברים. מרים התבלטה בה לא רק כאמא שמשפחתה גדלה, אלא שבניה התבגרו, הציצו ונפגעו. ידעה לעבור על זה, המשיכה בקו שלה ואף היתה בין אלו שלא הסכימו להתישב במקום שכבר בנוי. ומשום כך עברנו לכביש טבריה — צמח (למרות שהקהק״ל הפצירה בנו להשאר) עד אשר ימצא מקום להתישבות. למרות הקשיים בדיור (גרנו באוהלים על שפת הכנרת) מרים היתה הדואגת לחברים.
כשהתישבנו בעמק חרוד ומרים אז כבר אמא לבנה הראשון ונוסף לזה באה כל משפחתה מרוסיה שכללה את הוריה, אחיותיה ואחיה. גם בתנאים החדשים האלה — מרים לא סרה מדרכה לפי אופיה. משבר קשה היה לה כשכעבור שנים נאלצה לעזוב את העבודה ולעבור לעיר חיפה. גם בעיר מצאה דרכה והמשיכה באמהות שאפיינה אותה. בתקופה ההיא נוסדו גני-ילדים ע״י אירגון אמהות עובדות ומרים באופיה היתה האמא של גני-הילדים הנ״ל.
זכרה יהיה חרות אצלי לעד.
ראובן כ״ב באלול תשל״ד, 9.9.74