הנצחה בקבוצת גבע

ד״ר זקס ז״ל

ד״ר לאון (למל) זקס נולד בעיר סוסנוביץ שבפולין ב־1896. אביו עבד בבית חרושת לכימיקלים והיה בו מנהל עבודה.

היו לו, לד״ר זקס חמש אחיות ואח אחד. את הגימנסיה גמר בעיר סוסנוביץ ואת האוניברסיטה בקרקוב. השתלמות וספציאליזציה הוא עשה אצל פרופסורים מפורסמים בווינה שבאוסטריה. תקופת לימודיו באוניברסיטה היתה קשה, בגלל התנאים הכלכליים הקשים של אביו, וכדי לשלם שכר ללימודים ועבור קיומו עבד קשה.

בתור רופא התחיל לעבוד בסוסנוביץ ולאחר זמן קצר עבר לגור לעיר קטוביצה, בה לאחר זמן קצר יחסית — היה כבר ידוע לרופא טוב, ומשנה לשנה נודע שמו הטוב כרופא והפרקטיקה הרפואית הלכה וגדלה.

התחתן עם רופאה — ונדה, והיתה להם בת — ינצ׳קה. שתיהן הושמדו במחנה אושביץ. לא שכח אותן עד הרגע האחרון ומסיבה זו — לא התחתן שנית.

היה בצבא הפולני, ברוסיה גם טעם את טעם המחנות ובית סוהר, הלך עם הצבא הפולני לרוסיה, נדד לאוגנדה, לפרס והגיע לארץ־ישראל, והיה במלחמת השחרור רופא. למרות הצעות רבות שקיבל מהאנגלים לעבור ולעבוד בלונדון — החליט להישאר בארץ, שנעשתה למולדתו האמיתית.

עבודתו הראשונה הקבועה — קבוצת גבע.

ארטור ליבוביץ

ד"ר זקס

כתב שניאור

ד״ר  זקס, כך קראנו לו כולנו, מגדול ועד קטן, בא אלינו לפני שתי עשרות שנים, שבע נדודים וסבל אישי רב. בשואה האיומה לעמנו, אבדו בני משפחתו היקרים לו ביותר, בודד חי לו את חייו ובלבו נשא את מכאוביו ותלאותיו המרובים, ולא רצה, ואולי לא יכול היה, לשתף את הזולת בהם.

הוא בא אלינו כרופא זמני ונשאר אצלנו, אנו דבקנו בו והוא דבק בנו.

גם אם הוא לא היה חבר הקבוצה, שמח בשמחותינו ושותף נאמן היה לאבלנו. הוא היה אהוב על כל הישוב, מגדול ועד קטן והשתלב בישובנו הכפרי.

היה ידיד ורע לקטנים ולמבוגרים לא בתוקף היותו רופא, אלא מפני שתמיד מצא שפה משותפת עם כולנו. אהובה היתה עליו השיחה על בעיות והוויות העולם.

לזכרו של ד״ר זקס

בשינל הישן ובברט על הראש עולה במדרגות לבית התינוקות — כך ד״ר זקס יחיה בזכרוננו — אנו שנפגשנו אתו במשך כל השנים האלו, בבית התינוקות.

יום יום היה בא, גם לא לצורך בדיקה. כך התברכנו ברופא, שידע והכיר את הילדים בהיותם בריאים, ולכן לא התנגדו לבדיקות בהיותם חולים.

בכל הסביבה קנאו בנו על שיש לנו רופא כזה. ולא פעם בבואנו לבית החולים אמרו : "אתם! מה אתם עושים פה, הרי לכם יש את ד״ר זקס".

נדמה לי שבתי הילדים היו המקומות היחידים שד״ר זקס הסיר את המעטה הקשה שהוא התעטף בו.

האדם הזה שנפגע כה קשה בשואה, ולא יכול היה להתגבר על גורלו זה — הביא לבית הילדים את רוך לבו ואהבתו. מה גדולה היתה שמחתו כאשר עוד ילד קרא לו אבא (כך קראו לו כל הילדים בהיותם קטנים) בהושיטו אליו את ידיו. תמיד מצא תחבולה לרכוש את לבם, בממתק או במשחק.

בכל מחזור מצא ילדה אחת, שאותה אהב במיוחד. אולי מצא בילדות אלו דמיון לבתו, שכה מעט הזכיר אותה. ואם אומרים, כי ד״ר זקס אדם קשה היה, אענה: לא — כי ראיתיו מספר פעמים ודמעות בעיניו על תשומת־לב קטנה.

ובפעם האחרונה שהביאו לחדרו, בהיותו חולה ורתוק למטה, את אחת הילדות, ואז בקושי הוא הוציא את המשפט: "מה, במיוחד באתם אלי?!"

נזכור אותו לא כפי שהיה בחודשים האחרונים, אלא נוטל את הברט, מנפנף בידו שלום לילדים ויורד במדרגות.

רחל קארו

דר.  זקס 

כתב נחמן

לאחר מלחה'ע השנייה הגיע אלינו הדר' זקס.

מפולין הגיע לגבע. כל משפחתו נספתה בשואה, הוא עצמו לא דיבר על-כך עם איש. הגיע לארץ, אולי דרך בריחתם של חיילים יהודים מצבא פולין החופשית, "צבא אנדרס". הדר' זקס, שירת בתקופת המלחמה כרופא צבאי וחי את זוועות המלחמה במישרין ומקרוב. אך גם על-כך לא דיבר מילה. בבואו – לבוש היה מעיל צבאי כבד וחוּם. ה"שינל" המפורסם. רק בלילות-שבת היה נכנס לחדר-האוכל לטקס "קבלת-השבת", כשהוא לבוש חגיגית, ואפילו עניבה דאג אז לענוֹב, אחד ויחיד מכל הנאספים. אבל הוא לא התרשם מזה. בכלל, לא התיידד עם אנשים, אלא נשאר תמיד מרוחק משהוּ, זה היה טבעי ולא חלילה מאיזו התנשאות וביטול אחרים.