ד"ר זקס
כתב שניאור
ד״ר זקס, כך קראנו לו כולנו, מגדול ועד קטן, בא אלינו לפני שתי עשרות שנים, שבע נדודים וסבל אישי רב. בשואה האיומה לעמנו, אבדו בני משפחתו היקרים לו ביותר, בודד חי לו את חייו ובלבו נשא את מכאוביו ותלאותיו המרובים, ולא רצה, ואולי לא יכול היה, לשתף את הזולת בהם.
הוא בא אלינו כרופא זמני ונשאר אצלנו, אנו דבקנו בו והוא דבק בנו.
גם אם הוא לא היה חבר הקבוצה, שמח בשמחותינו ושותף נאמן היה לאבלנו. הוא היה אהוב על כל הישוב, מגדול ועד קטן והשתלב בישובנו הכפרי.
היה ידיד ורע לקטנים ולמבוגרים לא בתוקף היותו רופא, אלא מפני שתמיד מצא שפה משותפת עם כולנו. אהובה היתה עליו השיחה על בעיות והוויות העולם.
לאחר תלאותיו המרובות הוא דבק בישראל, ידע להעריך נכונה את ערכה, את עצמאותנו המדינית והכלכלית.
הערכנוהו גם כרופא בעל נסיון, בעל ידיעות ויכולת אבחנה בלתי רגילה. שמעו היה ידוע בפרסונל הרפואי של בית החולים המרכזי בעפולה, הוא היה בעיני כולם — אחד הרופאים הבכירים בעלי המוניטין, בעמק. אבל הוא התהלך בינינו כשווה בין שווים.
לחשוכי המרפא שבתוכנו היתה לו סבלנות בלתי רגילה. והקדיש להם תשומת לב ואוזן קשבת.
ד״ר זקס טיפל גם בכפר העבודה ״גדעונה״ — כפר עולים מתימן. הוא היה להם לא רק רופא אלא האב הרוחני. הוא דאג להם, טיפל בהם ולימד אותם הילכות חיים בארץ חדשה זו, חינך אותם לאופן וצורת חיים של מדינת ישראל. הם היו זקוקים לו, הוא דאג להם בכול ולכן כבדוהו, הוקירוהו והעריצוהו.
גם הגיש עזרה רפואית לקבוצת יזרעאל — קבוצה של בני ישראל. גם פה הוא מצא שפה משותפת, התקרב אליהם והיה מקובל מאוד עליהם.
דווקא הוא שהשתדל והביא מרפא לחולים רבים בפרקטיקה שלו, לא יכול היה, לפחות, להקל על מחלתו שתקפה אותו כל כך ועשתה בו שמות בתקופה כה קצרה. בשכבו על ערש דווי, נשאל — מדוע הוא לא יכול לקבוע את מחלתו — ענה בשקט — ״כשאני פצינט — איני יודע שום דבר״.
הלך מאתנו איש ענו, שחלקו בחיים לא שפר, אך עשה למען הברואים בצלם אדם הרבה מאוד.
יהא זכרו ברוך.
שניאור רצין