דר. זקס
כתב נחמן
לאחר מלחה'ע השנייה הגיע אלינו הדר' זקס.
מפולין הגיע לגבע. כל משפחתו נספתה בשואה, הוא עצמו לא דיבר על-כך עם איש. הגיע לארץ, אולי דרך בריחתם של חיילים יהודים מצבא פולין החופשית, "צבא אנדרס". הדר' זקס, שירת בתקופת המלחמה כרופא צבאי וחי את זוועות המלחמה במישרין ומקרוב. אך גם על-כך לא דיבר מילה. בבואו – לבוש היה מעיל צבאי כבד וחוּם. ה"שינל" המפורסם. רק בלילות-שבת היה נכנס לחדר-האוכל לטקס "קבלת-השבת", כשהוא לבוש חגיגית, ואפילו עניבה דאג אז לענוֹב, אחד ויחיד מכל הנאספים. אבל הוא לא התרשם מזה. בכלל, לא התיידד עם אנשים, אלא נשאר תמיד מרוחק משהוּ, זה היה טבעי ולא חלילה מאיזו התנשאות וביטול אחרים.
לא הכרנוּ ידידים או קרובים כלשהם שלו מלבד וייס. רק לפעמים היה נוסע לשבתות לחיפה וחוזר בהקדם. עכ"פ קרובי-משפחה בארץ לא היו לוֹ כנראה, ואנחנוּ - על משפחתו בפולין שבטרם המלחמה לא ידענו ואיננוּ יודעים דבר. דר' זקס, אהב מאוד ילדים, בדרכו המיוחדת והלא –מפנקת. דר' זקס חי בגבע תקופה ארוכה. היה נוהג לבקר חולים בביתם, וילדים בבתי-הילדים, ולא תובע מהם לבוא אליו למרפאה. "אל חולה צריך לבוא!" שמעתי אותו אומר פעם. אבל לא נאבק על גישתו. ביקוריו בבתי הילדים היו תמיד חגיגה –זוטא. היה ניגש אל הילד החולה, "מדביק" לו אַיזה "שֵם", פותח בשריקה ובו בזמן מתחיל לבדוק. הבדיקה של דר' זקס הייתה "צבאית" ממש, לחיצתו כואבת מאוד. אבל שריקתו המסלסלת והלצותיו – היו מעוררות תמיד מעין שמחה.
באותן השנים שלאחר מלחמת-השחרוּר – הוקמו גם בקרבתנוּ מעברות ויישובי-עולים. כך בעפולה, בזרעין/יזרעאל וכך גם בגדעונה – יישוב עולים שליד מעין-חרוד. לגדעונה כוונוּ עולים חדשים שרבים מהם היו תימנים ויוצאי מרוקו. תנאי החיים שם היו קשים למדי, הם עבדו ב"תנובה", בנטיעות בגלבוע, ובמשקים וכך התפרנסו. השירות הרפואי שם היה בחיתוליו, והצרכים רבים וקשים. דר' זקס, נחלץ ללא פקפוקים רבים . פעמים אחדות בשבוע היה רותם במו-ידיו את הפרד, פיני, או אילן ל"כרכרה" – מין עגלת גלגלי-גומי רתומה לבהמה אחת, מתיישב על ארגז, אוחז במושכות ונוסע לגדעונה. כך – קיץ וחורף, שנה אחר שנה. לא ביקש "סידורים" ולא תנאים יותר נוחים, כי לא היה מפונק.
"איש-קשוח" אמרו עליו, ודומה שנכון יותר היה לכנות תכונה זו בשם יותר נאה. עד היום, עשרות שנים מאז אותה תקופה, זוכר מי שנשאר מישישי גדעונה ברגשות הוקרה את הדר' זקס, "הדוקטור" שהיה בא אליהם בשעותיהם הקשות מגבע, בכרכרה נהוּגה על ידו.
נחמן רז