הנצחה בקבוצת גבע

אריה מובא למנוחת עולמים

רבים, טובים ופוריים היו ימיו של אריה זבולון, המובא כעת בידי חבריו ואוהביו למנוחה מלאה. תחילתם בעיר וילנה שבליטא של שנת 1913, שם נולד בשנה שקדמה למלחמת העולם הראשונה, וסופם בקיבוץ יהודי במדינת ישראל של היום. תחילתם כבן הזקונים של משפחת ז'בילביץ, ובסוף חייו היה לראש משפחת זבולון.

הנער אריה הצטרף לתנועת הנוער "גורדוניה", תנועה שראתה בא.ד.גורדון "הזקן" במושגי הימים ההם, כמגלם האולטימטיבי של ערכיה: עבודה בארץ ישראל, הסתפקות במועט כדרך חיים. ספק אם אריה הטיב להכיר, לשנן ולבטא את ערכי התנועה שנוסחו בדי-עמל, אך לא יעלה על הדעת מישהו אחר שהיטיב להגשים ערכים אלה במלואם, ככתבם וכלשונם ואף יותר מזה, כך שאם גורדון הזקן היה יודע זאת, היה גאה בו מאד.

מתחילת ימי ההכשרה הגורדונאית לקראת העלייה ארצה, אריה היה בחזית העבודה. הוא הסתער עליה כאילו אין מחר, כאילו הכל צריך לסיים היום, כאן ועכשיו. "הייחאר חולץ" - "החלוץ הגבוה", כך כונה בהערכה בימים ההם, על פי עדות יונה ברקאי חברתו מאז, על שום שבלט כבר אז בסטנדרטים הגבוהים שהציב בעבודתו, ולא בגובהו הפיסי ממש.

"ארץ ישראל נקנית ביסורים", ועד שניתן האישור המיוחל לעלות, יצאה לפעמים הנשמה, אך את ידי אריה לא ריפו גם שלוש שנות ההמתנה הארוכות. ב- 1936 הוא הגיע לארץ עם ידידיו "הלטבים" אליהם חבר, ומאז ידם בידו, וידו בידם. חום ואמת הנעורים התיכם לחבורה אחת, זו שהגיעה לגבע בת החמש עשרה, וחום זה של ימי נעוריהם ליווה אותם ולא התפוגג כל ימי חייהם. אמרת "לטבים" בגבע- אמרת חברות אמת לנצח, תופעה מעוררת השתאות וגם קנאה.

כאן, בגבע, פגש יהודים ותיקים ומעוצבים ממנו, אנשים בעלי יכולות, חקלאים שעשו מעשים גדולים בעבר, ועתה דאגו להכניס את החדשים לתלם, כדי שיהפכו לבני אדם כצלמם וכדמותם. אבל אריה לא היה זקוק להנחיה ולהכוונת ראשונים. מהרגע הראשון בו הניף את המעדר או הקלשון בלפיתה זבילביצ'ית נטולת סיכויי השתחררות, היה ברור כי "שירת העשבים" הידועה בלחנה המרטיט, קיבלה מלחין חדש. הלחן הפך קצבי יותר, תובעני יותר, מלחיץ יותר. הארי שבחבורה החל להוביל בראש העובדים בשדה. הפסוק "היום קצר והמלאכה מרובה" הפך אצלו מפסוק קריא שהופיע אז בשלטי מסיבת בר מצווה, לתנופה של עשייה. כך בעבודות הבניין, כך בשדה וכך בכל מקום בו אריה התמכר לעבודה. השעון היחיד שהראה לו את השעה שבה צריך ללכת הביתה, היה שעון הלב שתמיד איחר לעת ערב. בבואו הביתה, לחיק החמים של משפחתו שחיה בתנאים צנועים, ובפתח הבית אהבת חייו ואשתו, היא יפה לבית כץ ושלושת ילדיהם: עדנה, שמעון ונתקה, הפך אריה בבת אחת לאב חם, מסור, אוהב. הוא היה האב ה"מפנק" בשקט, כמיטב יכולתו, את ילדיו שלו ואת ילדי החוץ המאומצים לחיקם. כל חום העשייה בשדה הפך לחום שהוענק למשפחה הגרעינית, ולימים ניתן במלוא הנף היד גם לנכדים ולנינים שלו שהחזירו אהבה לאביהם ולסבם.

נדמה שהשיא היו שש עשרה שנותיו של אריה בגידול תפוחי האדמה בגבע, בו חצה בקנאות ובהתמדה כל שיא אפשרי של יבול גבוה לדונם, בפחות ימי עבודה לדונם, בהשקעות מועטות ומחושבות בדקדקנות ליטאית. יחד עם חברים נוספים: דוד אתיאל זכרו לברכה, צביקה גוריון ויואל פרנס הצעיר, הם התייצבו לקבל את פרס העבודה מידיו של דוד בן גוריון. באותו מעמד הושלכו שרידי ימי הגלות של אריה, כשבן גוריון הרעים עליו בקולו: "למה זבילביץ'? צריך שם עברי, תיקרא זבולון!" – אלו שבע המילים שהכתירו את אריה מראש משפחה לראש שבט בישראל. ואחר באו כך ימי האקונומיה, המשחטה והנגריה הקטנה.  בצריף פח ונטול מזגן שירת כמיטב יכולתו את החברים וראה בכך זכות גדולה.

אך טבעי הוא שאגדות רבות יוחסו לאריה הקנא לעבודתו: נזכיר רק את האגדה על המעדר שאריה עבד בו, מעדר שהתעייף וביקש מנוחת-מה ולא קיבל אותה. נזכיר גם את הסיפור על החבר ששמר בלילה, והלך בשלוש בבוקר לסגור איזה ברז שאריה ביקשו לסגור, ולתדהמתו ראה בחושך נשקפת לה דמות בתחתונים ש"דמתה מאד לאריה זבולון", דמות שבאה רק לוודא שהוא מבצע את משימתו כמו שצריך. אלו רק דוגמאות מסיפורים רבים שעיקרם עבודה, דת העבודה במיטבה.

בסוף ימיו היה בבית סביון שלנו שעובדיו מיטיבים יום-יום לנמצאים בו. גם שם היה קנא לעבודת הכפיים שנתבקשו לעשות, והעיר למי שדיבר במהלכה שלא לצורכי העבודה, שהרי עבודה זו עבודה וגם כאן.

הצוות הטוב של בית סביון טיפל בו במסירות רבה. בניו ובתו החזירו לו אהבה, ומעל כולם היו דליה ובמיוחד שמעון בנו, שהתמסרו לטיפול בו במשך שנים ארוכות, באותו אופן בו הוא נהג: בנחישות, בחום, ובהתמדה. "כיבוד אב" של ממש.

באידיליה "מצבה" אותה כתב המשורר שמעוני, אומר אחד הגיבורים איך תיבנה הארץ: "וזאת התורה: היאחזות, הסתפקות במועט, התמדה." מעניין מאד כי שם אחד משני הגיבורים המדברים הוא זבולון.

בני המשפחה, קהילת גבע וחבריה, נפרדים היום בגאווה מאחד מטובי בניה.

דוד שטנר